ביום שלישי הקרוב, בעשר בלילה, יינעלו הרשימות לכנסת. עד אז צפוי כאן מרוץ פוליטי מטורף, אולי חסר תקדים: חיבורים, פרישות, שריונים, הצעות של הרגע האחרון, טלפונים ליליים ואנשים שעד אתמול נשבעו שלא ישבו יחד ויגלו פתאום שיש ביניהם הרבה יותר מן המשותף. לכל הטירוף הזה יש סיבה אחת. אויב אחד. אימה אחת שמרחפת מעל כולם: אחוז החסימה.
מי שמבין מעט בפוליטיקה יודע שאין דבר מפחיד ממנו. אפשר לשרוד קמפיין גרוע, פליטת פה, סקר רע ואפילו הפסד של כמה מנדטים. את אחוז החסימה אי אפשר לשרוד. הגיליוטינה של הפוליטיקה הישראלית: 3.25% ומעלה - אתה בכנסת, עם ארבעה מנדטים, תקציב, כוח והשפעה. עשירית האחוז פחות - ואתה נמחק. הקולות שלך נזרקים לפח והופכים, לעיתים, את תוצאת הבחירות כולה.
אף אחד לא חסין. תשאלו את בני גנץ. האיש שכבר נגע ב-38 מנדטים בסקרים, היה רמטכ"ל, שר ביטחון, ראש ממשלה חליפי ומועמד ממשי לראשות הממשלה, ומצא את עצמו בתוך שנים ספורות מביט מלמטה על אחוז החסימה. גם יאיר לפיד, שעמד בקדנציה האחרונה בראש מפלגת אופוזיציה עם 24 מנדטים, ידע בתקופות קשות עד כמה מהר יכולה מפלגה להישאב למטה, עד שהחיבור עם נפתלי בנט וההתייצבות המחודשת הרחיקו את הסכנה.
וגם בצלאל סמוטריץ', שמבחינתו יכול להציג קדנציה פנומנלית עם הישגים דרמטיים להתיישבות ולימין, לא יכול להביט במפלצת הזאת מלמעלה בביטחון. גם אחרי החיבור עם פייגלין הוא נמצא באזור דמדומים שבו סטייה קטנה, טעות בקמפיין או שינוי מומנטום יכולים להפוך מפלגה פרלמנטרית לערימת קולות אבודים.
אחוז החסימה לא פועל לפי היגיון פוליטי רגיל. הוא עובד על מומנטום. על באזז. על תקשורת קפריזית. על התחושה מי עולה ומי יורד. מפלגה יכולה להיות בבוקר על ארבעה מנדטים, לקבל שלושה ימים של כותרות שליליות ולהתחיל להחליק. ברגע שנדבקת אליה התווית "לא עוברת" מתחיל מנגנון אכזרי במיוחד: מצביעים חוששים לבזבז את הקול, נוטשים למפלגה בטוחה יותר, הסקרים יורדים עוד קצת - והנבואה מגשימה את עצמה. זו מערבולת. וכשנכנסים אליה, קשה מאוד לצאת.
לפעמים 4,000 קולות הם כל ההבדל
המספרים הופכים את אימת אחוז החסימה למוחשית עוד יותר. בבחירות 2022 היו בישראל 4,764,742 קולות כשרים. אחוז החסימה, 3.25%, עמד על 154,855 קולות. מרצ קיבלה 150,793. כלומר, 4,062 בני אדם בלבד הפרידו בינה לבין הכנסת. ארבעת אלפים קולות במדינה של מיליוני מצביעים - וזה היה ההבדל בין ארבעה מנדטים לאפס.
ההערכות הן שבבחירות הקרובות, כדי לעבור את אחוז החסימה, יהיה צורך להגיע לכ־165-170 אלף קולות. רק כדי לסבר את האוזן: העיר אשקלון כולה מונה כ-176 אלף תושבים. כלומר, כדי לעבור את אחוז החסימה צריך, במונחים מספריים, כמעט שכל אשקלון תצביע לך. זה קשה. קשה מאוד.
.
לא שבוע של אידיאולוגיה - שבוע של הישרדות
ולכן השבוע האחרון לפני סגירת הרשימות הוא לא באמת שבוע של אידיאולוגיה. הוא שבוע של הישרדות.
מעולם לא הסתובבו במערכת כל כך הרבה מועמדים ומפלגות באזור המסוכן. בסקרים האחרונים בני גנץ נמצא עמוק מתחת לרף; חילי טרופר ויועז הנדל מתנדנדים סביבו; גלעד ארדן עדיין לא בכיוון; סמוטריץ' ופייגלין וגם עופר וינטר מתנדנדים על סף התהום.
כל אחד מהם מסתכל על הסקרים ושואל לא רק כמה הוא שווה - אלא כמה זמן נשאר לו לפני שהמצביעים שלו יתחילו לברוח. כל אחד יודע שברגע שהציבור מריח סכנת מחיקה, הסכנה עצמה גדלה. לכן בימים הקרובים נראה עוד חיבורים שנראו בלתי אפשריים, עוד הצעות נדיבות, עוד מקומות ברשימות שיוזזו ועוד אגו שיונח, לפחות זמנית, בצד.
מעטים יצליחו לברוח מהמפלצת בכוחות עצמם. הרוב יצטרכו לבחור: להתאחד, לפרוש - או להיבלע. טרופר, למשל, צפוי לחפש את החיבור שיבטיח לו קרקע מוצקה יותר. אחרים עשויים להבין ברגע האחרון שאין להם דרך אמיתית להגיע ל־170 אלף מצביעים ולהעדיף פרישה מכובדת על פני התרסקות בקלפי. יהיו גם מי שיתעקשו לרוץ עד הסוף, משוכנעים שהסקרים טועים ושהציבור מחכה להם.
ביום שלישי בעשר בלילה הדלת תיסגר. עד אז כולם ירוצו במסדרון. ומאחוריהם, הולכת ומתקרבת, אימת אחוז החסימה.