כפתו בת 78 מר"ג וגררו אותה למרתף - הפרקליטות: 6 שנות מאסר זה לא מספיק

כמעט שנה ושמונה חודשים אחרי ששני גברים נכנסו לביתה של שרה, אז בת 78 מרמת גן, הפילו אותה לרצפה, כפתו את ידיה, חיפשו אחר כספת וגררו אותה במדרגות אל המרתף - הפרשה חוזרת כעת לבית המשפט העליון.

פרקליטות המדינה הגישה ערעורים על העונשים שנגזרו על ג'סאן רימאוי ומחמוד אלמצרי, שהורשעו בשוד האלים והמתוכנן. לטענת המדינה, העונשים שנגזרו על השניים מקלים ואינם משקפים את חומרת המעשים, את מסוכנותם ואת הפגיעה הקשה שהותיר האירוע בחייה של הקשישה.

השוד התרחש ב-17 בינואר 2025. לפי כתבי האישום המתוקנים שבהם הודו המורשעים, לא היה מדובר בהתפרצות אקראית אלא בתוכנית שנרקמה מראש. סמוך לשעה 00:58 יצא אלמצרי ברכבו לכיוון אזור יהודה ושומרון כדי לאסוף את המבצעים. בשעה 7:17 לערך הגיעו לבית הקשישה ברמת גן. אלמצרי נותר ברכב, בעוד רימאוי ואדם נוסף התקדמו לעבר הבית. במקביל, אדם רביעי עמד על גג הבית ושימש תצפיתן.

על פי הרשעתו של רימאוי, הוא היה מי שניגש לדלת. אלמצרי, שהיה עמו בקשר טלפוני, הנחה אותו כיצד לגרום לשרה לפתוח. רימאוי הציג את עצמו כעובד עירייה וטען כי עליו לבדוק את החשמל. שרה סירבה תחילה להכניס אותו, אך לבסוף פתחה את הדלת. אז נכנסו רימאוי ואדם נוסף לבית. רימאוי דחף אותה והפיל אותה לרצפה סמוך לחדר הממ"ד, בזמן שזעקה לעזרה. שותפו כפת את ידיה מאחורי גבה והשכיב אותה על המיטה.

באותו שלב, כך עולה מהערעורים, אלמצרי המשיך לנהל את המתרחש מרחוק. הוא הנחה לשאול את הקשישה היכן נמצאת הכספת, ואף נזף במבצעים על כך שלא הביאו עמם סרט דביק כדי לסתום את פיה ולמנוע ממנה לזעוק לעזרה. בהמשך הורה להם לחפש את הכספת במגירות הבית ואת המפתח לה גם בתיקה ובבגדיה של שרה. המדינה טוענת כי ההנחיות הללו ממחישות לא רק תכנון מוקדם, אלא גם אדישות לסבלה של הקשישה ונכונות להחריף את הפגיעה בה כדי להשלים את השוד.

בימים שאחרי השוד שחזרה שרה בשיחה עם וואלה את הרגע שבו הפך מי שחשבה כי הגיע במסגרת בדיקה שגרתית לתוקף. "הוא דחף אותי בכוח פנימה, הפיל אותי על הרצפה והחל להכות אותי באגרופים בגופי. הוא צעק: 'איפה הכספת?', ואיים עליי: 'אני אהרוג אותך אם לא תביאי כסף'. ניסיתי להסביר שאין לי כספת, הראיתי לו את הארנק שלי, ובו כסף מזומן לשבת. הוא לקח את כל הכסף", סיפרה.

לפי כתב האישום המתוקן, לאחר שהבהירה שאין ברשותה כספת, הצביעה שרה מתוך פחד על ארנקה, שבו היו 1,200 שקלים. המבצעים נטלו את הכסף, כרטיס אשראי ואת תעודת הזהות שלה. לאחר שלא מצאו כספת, החיפוש נמשך ברחבי הבית. מהמרתף נלקחו גם שני חלילים עתיקים ושעון יד, חפצים שלפי הפרקליטות היו בעלי ערך רגשי משמעותי עבורה.

שרה סיפרה אז לוואלה כי במשך זמן ממושך הייתה משוכנעת שלא תצא מהבית בחיים. "נשארתי כלואה בממ"ד במשך שעתיים. השעון שהיה בממ"ד הראה את הדקות שחולפות. פחדתי שהם ירצחו אותי. ניסיתי להישאר רגועה, כמו רחל אדרי מאופקים, שנתנה עוגיות למחבלים. לא התנגדתי ולא צעקתי - רק רציתי לשרוד", סיפרה. לדבריה, בזמן שאחד מהם חיפש רכוש וכסף, השני נשאר לידה והמשיך לאיים: "איפה הכסף? תעני, אחרת נהרוג אותך".

בהמשך, על פי כתבי האישום, רימאוי והאחר גררו את שרה במדרגות אל קומת המרתף. שם איימו עליה שלא תנסה להימלט ושלא תגיש תלונה, והותירו אותה כשהיא כפותה. סמוך לשעה 8:44 הם חזרו לרכבו של אלמצרי ונמלטו מהמקום. בתי המשפט קבעו בהמשך כי רימאוי היה "המבצע העיקרי" בשטח, בעוד אלמצרי היה "המנהל והמכווין", "הרוח החיה" ו"המוח המתכנן והמנחה" של האירוע.

שרה תיארה לוואלה גרסה קשה אף יותר של הרגעים האחרונים לפני שהשודדים עזבו. "גלגלו אותי במדרגות, ארבע קומות, ובעטו בי. נשארתי שוכבת על הרצפה, חבולה, כואבת וללא יכולת לזוז. הם זרקו את הטלפון הנייד שלי למיקרוגל, ואת הטלפון הביתי הם חתכו. ניסיתי לפתוח את האזיקים במשך כחצי שעה. בקושי רב הצלחתי לעלות במדרגות ולפנות לשכן שלי. הוא נבהל כשראה אותי מדממת ונפוחה - ומיד הזעיק את המשטרה".

כתוצאה מהתקיפה פונתה שרה לבית החולים שיבא. במסמכים המשפטיים מפורט כי נגרמו לה חתך בשפה העליונה, המטומות, שפשוף בזרועות, כאבים ונפיחות באמה השמאלית. בית המשפט קבע כי לאירוע היה גם פוטנציאל לגרימת נזק חמור ואף למוות, וכי העובדה שהקשישה נותרה כפותה במרתף אינה רק חלק ממעשה גניבה, אלא כוללת יסודות של התעללות והטלת אימה קיצונית.

"הובהלתי לבית חולים שיבא לטיפול רפואי, לחץ הדם שלי היה 220, והיו לי דפיקות לב מהירות וחרדה שלא פסקה", סיפרה שרה לוואלה לאחר האירוע. "מאז אני לא מצליחה לישון בלילה. כל רעש קטן או צלצול בדלת מקפיצים אותי ומחזירים אותי לאותם רגעי אימה. אני מתכוונת להתקין מצלמות ולעשות כל מה שצריך כדי להרגיש בטוחה יותר".

כעת מתברר עד כמה עמוק היה הנזק. תסקיר נפגעת העבירה שהוגש לבית המשפט תיאר כיצד האירוע ערער את תחושת הביטחון של שרה והותיר אותה בתחושות של פגיעות, עלבון והשפלה ובחשש מתמיד מפני פגיעה נוספת. היא אובחנה בהמשך עם הפרעה פוסט-טראומטית והפרעת חרדה, וסבלה מחרדה, עוררות יתר, אי-שקט, עייפות וקשיי ריכוז. עוד נכתב כי היא נמנעת מלצאת מביתה שלא לצורך, מעגל קשריה החברתיים הצטמצם והיא מתקשה לתת אמון בזרים. בנוסף, נגרמו לה הוצאות משמעותיות לצורך מיגון הבית.

שירות המבחן תיאר שינוי חד בחייה: מאישה עצמאית, פעילה וחברתית, הפכה שרה לאישה פגועה, חרדה, מפוחדת וחשדנית. גם הפרקליטות מתארת בערעור כי מאז השוד היא חיה מאחורי דלתות נעולות ותריסים מוגפים, חוששת לצאת מהבית וסובלת מחוסר אמון בבני אדם.

כבר חמישה ימים לאחר האירוע ניתן היה לראות את ההשלכות. כשוואלה ביקר בביתה, הבית עדיין נראה כפי שהותירו אותו השודדים. שרה לא נגעה בדבר והמתינה לשמאי מטעם חברת הביטוח כלל. בשל החבלות התקשתה לזוז, לנקות ולסדר את הבית. עינב בר-כהן, ממלאת מקום ראש עיריית רמת גן ומחזיקת תיק הרווחה, ליוותה אותה באותם ימים ופעלה לאתר מתנדבים שיסייעו לה.

"אל תפתחו את הדלת לאף אחד שלא התקשר מראש", הזהירה שרה אז. "הייתי תמימה, האמנתי להם, והם הרסו לי את החיים. אני לבד בעולם, ואין לי משפחה לשתף במה שקרה, אבל אני מודה שקיבלתי את חיי במתנה".

רימאוי הורשע ב-26 בנובמבר 2025, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בקשירת קשר לביצוע פשע, שוד בנסיבות מחמירות וכניסה לישראל בניגוד לחוק. ב-12 במאי 2026 גזר עליו בית המשפט המחוזי בתל אביב 71 חודשי מאסר בפועל. בנוסף, הופעל נגדו מאסר מותנה בן חמישה חודשים במצטבר, ומאסר מותנה נוסף בן שלושה חודשים בחופף. בסך הכול נקבע כי ירצה 76 חודשי מאסר החל מיום מעצרו. עוד נגזרו עליו מאסרים על תנאי, והוא חויב לשלם לשרה פיצוי בסך 25 אלף שקלים.

אלא שבפרקליטות טוענים כי גם 76 חודשי המאסר הכוללים אינם משקפים את חומרת התמונה. לרימאוי שמונה הרשעות קודמות בעבירות רכוש ואלימות, שבחלקן נלוותה גם כניסה בלתי חוקית לישראל. בעבר הוא כבר הורשע בשוד נהג מונית באמצעות סכין ונידון ל-70 חודשי מאסר. לטענת המדינה, העובדה שעונש הבסיס שנגזר עליו כעת עומד על 71 חודשים בלבד מלמדת כי ההרשעה הקודמת והמאסר הממושך לא הרתיעו אותו.

"לא יעלה על הדעת", טוענת הפרקליטות בערעור, שמי ששב ומבצע שוד אלים, הפעם כלפי קשישה חסרת ישע בביתה, יישא בעונש כמעט זהה לזה שריצה בעבר בגין שוד אלים אחר. לטענת המדינה, החזרה על עבירה דומה מעידה על "מסוכנות מופלגת והיעדר הרתעה", ויש להחמיר בעונשו באופן משמעותי כדי להגן על הציבור.

בשלב הטיעונים לעונש ביקשה המדינה לקבוע לרימאוי מתחם ענישה של 7 עד 10 שנות מאסר. בית המשפט קבע כי המתחם שהציעה הפרקליטות אכן משקף את עקרון ההלימה, אולם הרחיב אותו לבסוף ל-5 עד 9 שנות מאסר, בין היתר בשל הודאתו של רימאוי, החיסכון בזמן שיפוטי והעובדה שנחסכה משרה עדות בבית המשפט.

זו בדיוק אחת הנקודות המרכזיות בערעור. לטענת הפרקליטות, מדובר ב"טעות משפטית מובהקת", משום שהודאה, חיסכון בזמן שיפוטי ונסיבות אישיות אינן קשורים לאופן ביצוע העבירה, ולכן אין להביא אותם בחשבון בשלב שבו נקבע מתחם הענישה. לטענתה, שיקולים כאלה יכולים להשפיע רק על מיקום העונש בתוך המתחם שנקבע.

המדינה מערערת גם על החלטת בית המשפט להפעיל בחופף את אחד המאסרים המותנים שהיו תלויים ועומדים נגד רימאוי. לדבריה, מאסר מותנה בן חמישה חודשים בגין עבירות אלימות ומאסר מותנה בן שלושה חודשים בגין עבירות לפי חוק הכניסה לישראל נועדו להגן על ערכים שונים, ולכן היה מקום להפעיל את שניהם במצטבר. הפרקליטות אף טוענת כי בשל המסוכנות הגבוהה שנשקפת ממנו ניתן היה לשקול חריגה לחומרה ממתחם הענישה לשם הגנה על שלום הציבור.

ההגנה על רימאוי טענה מנגד כי מיד לאחר מעצרו הוא הודה, לקח אחריות, שיתף פעולה עם חוקריו ואף הפליל את מי שתואר כתצפיתן. עוד טענה כי אלמצרי היה "אדון העבירה", היוזם שגייס את המבצעים והנחה אותם בטלפון, בעוד רימאוי שימש כ"ידו הארוכה". ההגנה ביקשה לקבוע מתחם של 4 עד 7 שנות מאסר ולמקם את עונשו סביב חמש שנים. רימאוי עצמו הביע חרטה על המעשים.

אלא שהערעור נגד אלמצרי מציב במרכז דווקא את חלקו שלו. אלמצרי הורשע ב-8 בדצמבר 2025, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בקשירת קשר לביצוע פשע ובשוד בנסיבות מחמירות. ב-19 ביולי 2026 גזר עליו בית המשפט המחוזי 70 חודשי מאסר בפועל, תשעה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי של 25 אלף שקלים לשרה.

הפרקליטות טוענת כי דווקא העובדה שאלמצרי נשאר ברכב אינה מפחיתה מאחריותו. בית המשפט עצמו הגדיר אותו "המנהל והמכווין", "הרוח החיה", "המוח המתכנן והמנחה". הוא אסף את יתר המבצעים, אסף מידע על הקורבן, הכין את סיפור הכיסוי וההתחזות וניהל קשר טלפוני רציף עם המבצעים. לטענת המדינה, בלעדיו השוד במתכונתו לא היה יוצא לפועל.

בפרקליטות סבורים כי בית המשפט שגה גם כשקבע לאלמצרי מתחם ענישה זהה לזה שנקבע לרימאוי - 5 עד 9 שנות מאסר. המדינה ביקשה בעניינו מתחם של 8 עד 11 שנות מאסר, וטענה כי חלקו היה אף מרכזי יותר במישור התכנון והניהול. "לא ייתכן", נכתב בערעור, כי מי ש"ניצח על מסכת האלימות מתחילתה ועד סופה" וקבע בזמן אמת כיצד יפעלו המבצעים, ייחשב כבעל אותה מידת אשמה של אחד המבצעים בשטח בלבד.

גם תסקיר שירות המבחן בעניינו של אלמצרי עומד במוקד הערעור. לפי התסקיר, הוא קיבל אחריות חלקית בלבד על מעשיו ונטה למזער ולטשטש את חומרתם. עוד נכתב כי הוא שלל צורך בהתערבות טיפולית, התקשה לבחון את הבעייתיות בהתנהלותו, ובמצבי מצוקה כלכלית העניק לגיטימציה להתנהגות עבריינית לצורך השגת רווח כספי מהיר. שירות המבחן העריך כי הסיכון להתנהלות אלימה עתידית מצדו הוא ברמה בינונית.

ההגנה על אלמצרי טענה מנגד כי יש להבחין בינו לבין רימאוי, משום שהוא עצמו לא נכנס לבית ולא הפעיל אלימות פיזית. לזכותו הודגשו היעדר עבר פלילי, הודאתו, התקופה שבה שהה במעצר ובאיזוק אלקטרוני ללא הפרות, היותו נשוי ואב לשלושה ילדים ומצבו הרפואי. אלמצרי עצמו הביע חרטה, אמר שטעה וביקש לסייע לשרה ולשקם את חייו.

הפרקליטות אינה מקבלת את הטענות הללו. בערעור נטען כי מדובר בשוד שבו האלימות לא הייתה אירוע נלווה, אלא חלק מובנה מהתוכנית. לפי המדינה, עצם בחירתה של אישה מבוגרת המתגוררת לבדה, ההתחזות לעובד עירייה, החדירה לביתה, הכבילה, האיומים, החיפוש בבגדיה, גרירתה למרתף והותרתה שם כפותה מעמידים את האירוע ברף החומרה הגבוה ביותר.

בערעורים מפנה המדינה גם לפסיקות קודמות של בית המשפט העליון. בין היתר הוזכר מקרה שבו הוחמר עונשו של מי ששדד קשישה מ-11 ל-13 שנות מאסר, וכן מקרה נוסף שבו נותרו על כנם עונשי מאסר של 10 ו-11 שנים בגין שוד אכזרי של קשישה. לטענת הפרקליטות, הפסיקה מחייבת להעניק משקל משמעותי במיוחד להרתעה ולהגנה על קשישים, במיוחד כאשר הם נבחרים כ"מטרה קלה" בשל גילם וחולשתם.

בית המשפט המחוזי עצמו הגדיר בגזרי הדין את תופעת שוד הקשישים כ"מכת מדינה", וקבע כי פגיעה באוכלוסיית הגיל השלישי צריכה לשאת עמה "תג מחיר כבד". כעת טוענת הפרקליטות כי הדברים שנכתבו בגזרי הדין לא קיבלו ביטוי מספק בעונשים שנגזרו בפועל.

הערעור בעניינו של רימאוי קבוע לדיון בבית המשפט העליון ב-21 בדצמבר 2026. המדינה מבקשת להחמיר באופן משמעותי גם בעונשו של אלמצרי. מבחינת הפרקליטות, 70 ו-71 חודשי המאסר שנגזרו על השניים אינם משקפים את השוד שתוכנן במשך שעות, נוהל בזמן אמת בטלפון ונמשך בבית במשך יותר משעה - ובעיקר אינם משקפים את המחיר שנותר אצל שרה זמן רב אחרי שהשודדים עזבו את ביתה.

"כל רעש קטן או צלצול בדלת מקפיצים אותי", סיפרה שרה לוואלה ימים לאחר האירוע. כמעט שנה ושמונה חודשים אחר כך, מתסקירי נפגעת העבירה עולה כי החשש שעליו דיברה אז לא חלף. הבית מוגן יותר, הדלתות נעולות והתריסים מוגפים - אבל תחושת הביטחון שהייתה לה לפני אותו בוקר בינואר 2025, כך עולה מהמסמכים, עדיין לא חזרה.