שבוע לפני שבתם אופיר התחתנה עם בחיר ליבה, והפיחה תקווה ושמחה בתוך תהום הכאב והאבל שהם חווים בשנתיים האחרונות, מאז נפל בנם, רב-סרן אופק בכר, בלבנון, קיבלו הוריו בשורה מטלטלת. בית המשפט אישר להם להביא לעולם ילד מזרעו. הם החליטו לא לספר את הבשורה לאיש, רצו שאופיר תקבל את תשומת הלב המלאה שמגיעה לה ביום הזה.
אופק היה נוכח בחתונה, ברוחו ובדמותו. תמונתו נתלתה בסוכה שבה ערכו את החופה, והרב שחיתן אותם, שהיה בחמ"ל ושמע על אופק ועל פועלו, אמר במהלך הטקס שהוא מאושר בחתונה הזאת יותר משהיה מאושר בחתונת בנו. היו שם גם הרבה אנשי צבא, חברים ואנשים שאהבו אותו. "הרגשתי כמו בסרט, בחלום", משחזרת רונית. "כמה שעות של התנתקות. מאז שהוא נפל, האור שלנו כבה. אי אפשר להבין את זה".
ואודי מוסיף שהוא מדמיין עד היום שאופק חוזר, איך הדלת נפתחת והוא נכנס הביתה כמו רוח סערה, זורק את התיק, פורץ בצחוק ומתחיל לספר מה עבר עליו, כאילו לא נגדע מחייהם מעולם. מאז שהוא איננו הם לא חוגגים יותר חגים ולא יושבים לארוחות שישי, הם לא מסוגלים להכיל את חסרונו. אבל היה חיבור בין שני האירועים האלה, החתונה של אופיר וההחלטה של בית המשפט. בשניהם הייתה המשכיות, הקמת בית חדש בישראל וילד לאופק.
אופק היה קצין קרבי. הוא החל את דרכו ביחידת אגוז, שבה היה לוחם ומפקד, ובהמשך יצא לקצונה והתקדם במסלול הפיקודי. ערב המלחמה היה בקורס מפקדי פלוגות, בן 24 בלבד, אבל כבר עם ניסיון מבצעי ואחריות על לוחמים. ב־7 באוקטובר הוא היה בחופשה ובילה בתל אביב. הוריו היו אז בחו"ל. כשהחלו האזעקות והגיעו הידיעות על מה שקורה בדרום, אופק אסף כמה חברים ונסע איתם לכפר עזה. הם נלחמו במחבלים, חילצו פצועים וגופות, עד שאופק נפצע משני כדורים בכתף ופונה במסוק לסורוקה.
באמצע הלילה התקשר להוריו מבית החולים וניסה להרגיע אותם שהכול בסדר, והם עלו מיד על טיסה חזרה לישראל. הפציעה לא עצרה אותו, ועוד באותו יום הוא חזר להילחם. גם בחודשים הבאים, עם רסיסים בכתפו, המשיך בשירות הקרבי. מבחינת הוריו, הוא כבר שילם את המחיר שלו במלחמה. הבן שלהם נכנס לכפר עזה, נפצע ושרד, והם לא העלו בדעתם שהמלחמה עוד תגבה מהם את המחיר הכבד מכל. בהמשך קיבל אופק פלוגה בסיירת גולני. האחריות גדלה, השירות הפך אינטנסיבי יותר והיציאות הביתה הלכו והתמעטו. בתוך המלחמה שלא נגמרה הוא חשב גם על האפשרות שלא ישוב ממנה.
אופק ואביו היו קרובים מאוד. ביולי 2024 הם יצאו לטיול משותף ביוון, שאותה שניהם כל כך אהבו. הם נחתו באתונה ומיד המשיכו משם. "זמן של אבא ובן, להיות ביחד", אומר אודי. "ביום שאופק נולד, הוא יצא מהבטן ישר לידיים שלי מאז החיבור הזה. ישבנו בערב במסעדות שאהב על הים. כל בוקר נסענו למקום אחר. באחת השיחות הוא אמר לי, הכי גרוע זה להתעוור. הייתי מעדיף לאבד רגל ולא יד.
"ואז הוא דיבר על האפשרות שלא יחזור מהמלחמה. הוא אמר לי, אם יקרה לי משהו, דאג שתהיה לי המשכיות ואל תספר על זה לאמא. אם יקרה לי משהו, אמא כבר תדע מה לעשות. שאלתי אותו, מה זאת המשכיות? והוא ענה, שיקצרו לי זרע".
שלושה חודשים אחר כך השיחה הזאת קיבלה משמעות מצמררת. אופק המשיך להילחם מאז אותו טיול, וב־16 באוקטובר 2024 נכנס עם כוח מהפלוגה שעליה פיקד לפעילות בכפר בדרום לבנון, בגזרה המערבית. המשימה הייתה לסרוק מבנה בן כמה קומות ולאתר בו תשתיות טרור של חיזבאללה. הכוח הגיע למבנה בעקבות הכוונה מודיעינית, והוא הותקף מהאוויר לפני כניסת הלוחמים.
בסביבות השעה 17:00 נכנסו הלוחמים פנימה. במשך כחצי שעה הם סרקו את המבנה ואיתרו כמה פירים ששימשו לאחסון אמצעי לחימה ועמדות שהייה תת־קרקעיות. ארבעה מחבלי חיזבאללה הצליחו להסתתר בבניין ופתחו באש לעבר הלוחמים מטווח קצר, מאחד מגרמי המדרגות. התפתח קרב בתוך המבנה, הלוחמים השיבו אש וחיסלו את ארבעת המחבלים, אבל חמישה מהם נהרגו.
לצד אופק נפלו סרן אלעד סימן טוב, סמ"ר אלישיב איתן וידר, סמ"ר יעקב הלל וסמ"ר יהודה דרור יהלום. קצין ושני לוחמים נוספים נפצעו קשה. לאופק לא הייתה בת זוג בעת נפילתו. רונית מספרת שאופק והחברים שלו דיברו על האפשרות לקצור זרע. "הרבה חברים נהרגו ונפצעו סביבם. זה היה במודעות שלהם. היום הצבא פונה אל המשפחות ומציע להן לקצור זרע. אם המשפחה מסכימה, קודם כל קוצרים. הקושי הוא לא בקצירה, אלא בקבלת האישור בבית המשפט. הוא היה בקבע, לא חייל צעיר שרק נכנס לצבא. הייתה לו מחשבה להקים משפחה".
בשבעה שמע אודי שבמהלך המלחמה בעזה אופק וארבעה מחבריו, בהם גם אנשי שב"כ, סיכמו ביניהם שאם אחד מהם ייפול בקרב, האחרים יקראו לבכור שלהם על שמו. זה לא קרה. כל החמישה נהרגו. "כשבאו להודיע לנו באמצע הלילה, העלו אותנו לחדר והחתימו אותנו על טפסים, בין היתר על קצירת זרע. אשתי לא ידעה מה המשמעות של זה", אומר אודי.
"כי מי חשב על זה בכלל?", שואלת רונית ועונה לעצמה. "זה לא משהו שהקדשתי לו בכלל מחשבה. לא העליתי על דעתי שחלילה יקרה לאופק משהו. הדחקתי את זה. לקח לי כמה שניות לעכל ולחשוב אם אני רוצה בזה בכלל, אבל מהר מאוד התאוששתי, הבנתי שהזמן מוגבל. אפשר לקצור זרע עד 72 שעות מהפטירה. וגם הסכמנו מיד לתרום את איבריו והצליחו להשתיל קרנית שלו".
אודי היה נחוש מההתחלה לקדם את ההליך המשפטי, שיאפשר להם להביא לעולם ילד מזרעו של אופק. "התחלתי להיפגש עם משרדי עורכי דין. היו כאלה שרצו לעשות עלינו סיבוב ולקחת לנו הרבה מאוד כסף. ניסו לרכב על הסיפור שלנו ועל הרצון אז להביא ילד מאופק. אמרתי שאני לא רוצה לשלם על זה. איבדתי את הדבר הכי יקר לי בעולם. מגיע לי שיהיה לו המשך. פגשתי עורכי דין בפרקליטות ודרכם הגעתי לעורכת הדין נילי שץ".
"כששאלנו אותה כמה זה עולה", אומרת רונית, "היא אמרה ששום דבר, שאלה המילואים שלה. וככה, עם הלב הגדול שלה, היא הצטרפה למסע הזה. וביחד היינו צריכים להוכיח לבית המשפט שהיה רצון של אופק להמשכיות". העובדה שמשפחות שכולות צריכות לשכנע את בית המשפט שהיקר להן מכל רצה שיהיה לו המשך בעולם הזה היא אבסורדית לתפיסת הוריו. הם טוענים שצריך חוק שיאפשר להורה שקצר את זרע בנו להביא ילד לעולם, או חוק שיחייב חיילים עם גיוסם לציין מה רצונם במקרה שייהרגו.
ח"כ מירב בן ארי הגישה את הצעת "חוק שימוש בזרע של נפטר", המכונה גם חוק ההמשכיות. ההצעה עברה בקריאה טרומית, עברה 13 דיונים בוועדת הבריאות והייתה מוכנה לקריאה ראשונה. "כל גורמי המקצוע הרלוונטיים היו שותפים לדיון", אומרת ח"כ בן ארי. "משרד המשפטים, רווחה, בריאות, הצבא, משרד הביטחון, טובי המומחים, הגופים האזרחיים הרלוונטיים, וכמובן המשפחות השכולות כולם לקחו בו חלק.
"אלא שאז מפלגת הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ' הטילה וטו ועצרה את קידומו, ולכן לא תהיה לו רציפות בכנסת הבאה לצערי. הצעתי למשפחת בכר, כמו גם למשפחות שכולות אחרות, ללכת לבית המשפט ולא לחכות. ואני כל כך שמחה בשמחתם על ההחלטה, עד כמה שניתן לשמוח בסיטואציה הזאת. טיפה של נחת".
ההליך המשפטי נמשך 10 חודשים, זמן קצר יחסית במונחים משפטיים, אבל נצח בשביל הורים שאיבדו ילד. "הכל זה פרוצדורות", אומרת רונית. "לא היה רגע שנשברנו. היינו בטוחים שמה שיש בידינו מוכיח את הרצון של אופק להמשכיות. פנינו לחברי כנסת, השתתפנו בכנסים".
אודי: "הבנו שעל הכנסת אי אפשר לסמוך. אמרתי לנילי ולאשתי, לא משנה שום דבר, אני מנצח. הבנתי שבקרב על אופק הפסדתי, ועכשיו זה לא יקרה. רונית אמרה שנקבל את התשובה לפני החתונה של אופיר. יש משפחות שסורבו, אנחנו לא היינו מוכנים לשמוע על זה".
המשוכה שעמדה בפניהם הייתה גבוהה. במקרה של אדם שלא הותיר בת זוג, לא מספיק להוכיח שהוא רצה להיות אב, והפסיקה דורשת ראיות מוצקות לכך שרצה שייוולדו לו ילדים גם לאחר מותו. ההורים עצמם לא מקבלים זכות להשתמש בזרע מעצם היותם הוריו, והם צריכים להוכיח שזה היה הרצון של בנם ולא הרצון שלהם בנכד.
השופטת הבכירה רבקה מקייס קבעה שהעדויות של הוריו ושל שני חבריו הקרובים של אופק היו מהימנות ועקביות, והתיישבו עם האישיות שלו ועם הדרך שבה חי. היא הדגישה שלא מדובר באמירות כלליות על רצון להיות אב ביום מן הימים, אלא בשיחות מאוד ספציפיות שבהן אופק דיבר על האפשרות שייהרג וביקש במפורש שתהיה לו המשכיות גם אחרי מותו.
ההחלטה נתנה גם משקל מיוחד לעדויות החברים, שלא היה להם עניין אישי בתוצאות ההליך. אחד מהם העיד שאופק תכנן מראש לדבר עם אביו על הנושא במהלך החופשה שלהם, ואחרי השיחה שיתף את חבריו בבקשה שלו. עוד קבעה השופטת שנפילתו של חברו הקרוב, רס"ן שילה הר אבן, והעובדה שלא ניתן היה לקצור את זרעו לאחר מותו, השפיעו על אופק והפכו מחשבות שהיו לו קודם לרצון ממשי ומוגדר להמשכיות לאחר מותו. העקביות בין דברי האב לדברי החברים נתנה, לפי פסק הדין, בסיס מוצק למסקנה שזה אכן היה רצונו של אופק.
בית המשפט קבע שרצונו "המשוער" של אופק היה שיעשו שימוש בזרעו לצורך הבאת ילדים לעולם גם לאחר מותו, ושהוא העניק להוריו, ובמיוחד לאמו, את האחריות לבחור את אם ילדיו. בעקבות זאת אישר בית המשפט להוריו, באופן עקרוני, להשתמש בזרעו כדי להביא לעולם ילד. כל הסכם עתידי עם האישה שתיבחר להיות אם הילד יצטרך לעבור גם הוא את בדיקתו ואישורו של בית המשפט.
עו"ד נילי שץ מדגישה גם את חלקה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, בהליכים מהסוג הזה. לדבריה, בתיקים הרגישים האלה עמדת הפרקליטות מובאת לאישורה האישי של היועצת המשפטית לממשלה, ואם היא מוצאת שהבקשה עומדת בדרישות החוק, הפרקליטות יכולה לתמוך בה. במקרה של משפחת בכר, עו"ד ענת בינדר גלעדי ועו"ד בתאל רחבי־מוריה, שייצגו את היועצת המשפטית לממשלה בהליך, צידדו בבקשת המשפחה לאפשר שימוש בזרעו של אופק.
המקרה של משפחת בכר אינו היחיד. רק באפריל האחרון אישר בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע לאיריס ורביב חיים להביא לעולם ילד מזרעו של בנם יותם חיים, שנחטף לעזה ונהרג לאחר שהצליח להימלט מהשבי. גם שם נדרשו ההורים להוכיח שזה לא היה רק רצון כללי של בנם להיות אב, אלא רצון בהמשכיות גם במקרה שלא יהיה בחיים. המקרה הזה ממחיש עד כמה אישור בית המשפט אינו אוטומטי, ועד כמה הורים שכולים נדרשים לאסוף שיחות, עדויות ותצהירים כדי להוכיח מה היה רצונו של בנם.
עכשיו, אחרי שסיימו את הפרק המשפטי, הם יוצאים למסע כדי למצוא את האישה שתהיה אם ילדו של אופק. ב־24 בספטמבר, ערב סוכות, הם יציינו שנתיים לנפילתו. ממש עוד מעט. הם נאחזים עכשיו באפשרות שיום אחד יהיה בעולם ילד או ילדה שלו. "חשוב לנו שישמעו עליו, שידעו איזה מפקד נערץ הוא היה ואיזה אדם מקסים. כתבתי ספר ילדים לזכרו של אופק, ואני מקווה שאזכה להקריא אותו לילד או לילדה שלו".
"אנחנו מחפשים מישהי שרואה ערך ביצירת ילד והמשכיות לחלל, שהיה כל כך ערכי ואוהב את המדינה והעם. מישהי שיכולה לראות בנו משפחה, שנהיה סבא וסבתא של הילד. מישהי שתבין שזה ערך מוסף בשבילה, שתהיה לה משפחה תומכת ועוזרת. זה לא סתם זרע, אלא בחור שהיה יפה מבחוץ ומבפנים. שנהיה שותפים מלאים לגידול של הילד", אומרת רונית. "עוד לא סגרנו את כל הקריטריונים, אבל אנחנו רוצים מישהי שתהיה טובה לילד שאבא שלו היה הכי טוב שיש".
ronitbachar13@gmail.com