"אב מבקש את בנו החייל", כך נכתב בכותרת הודעה קצרה בעיתון "על המשמר" ביום רביעי, 15 בספטמבר 1948. שלושה וחצי חודשים חלפו כבר מאז הקרב בלטרון, בניסיון לפרוץ את הדרך לירושלים, וארתור זליגמן התחנן למידע על בנו יצחק, שלא יצר קשר מאז חודש מאי. לימים הגיעה הבשורה הקשה: יצחק נהרג כבר ב-31 במאי, ורק כעבור שנה וחצי הובא לקבורה.
ליד פנייתו הנואשת של האב המודאג פורסמה רשימת חללי צה"ל שנפלו בקרבות בירושלים וסביבתה, בנגב, בלוד, בשער הגולן, במשמר הירדן ובבארותיים. המדינה, שנולדה רק ארבעה חודשים קודם לכן, הייתה נתונה במלחמת קיום. כעת היו אלה ימים של הפוגה נוכח הפסקת האש שהושגה. ימים שנוצלו הן להיערכות למבצעי ההכרעה והן לזיהוי חללים מהקרבות בחזיתות השונות.
במקביל, הייתה פה מדינה לנהל: להקים מערכות אזרחיות, מקליטת עלייה ועד אספקת מזון, ולהעניק למאות אלפי האזרחים תחושה של יציבות וריבונות. וכך, ב-14 בספטמבר נפתחה שנת הלימודים הראשונה בחיי המדינה. כל אירוע בחיי היום-יום היה ראשוני והיסטורי, אבל המציאות הקשה לא תמיד אפשרה לשמוח ולהתרגש. וכך, גם היום הראשון ללימודים במדינת ישראל הריבונית נבלע בסערת המלחמה.
"בא מועד פתיחת בתי הספר, והלימודים טרם החלו בכל הארץ", נכתב במאמר ב"על המשמר". "רבבה ומעלה מילדי ישראל נשארו בתל אביב ללא הוראה וללא השגחה ציבורית מספקת. והימים ימי מלחמה, ימי מתיחות ומצוקה. האבות רובם משרתים בצבא, האמהות רובן נושאות בעול הפרנסה והילדים נתונים לכל סכנות הרחוב".
ברבים ממוסדות החינוך בתל אביב ובחיפה השתכנו ילדים שפונו מיישובי קו החזית בנגב ובעמק הירדן. כותב מאמר המערכת אמנם הבין את המציאות הקשה, אך לא עשה הנחות לממשלה הצעירה: "אפשר שההסבר מסביר את האיחור, אך אינו מצדיק את המצב שנתהווה ואינו מרגיע את החרדים למה שעלול להתהוות. מהר מדי וקל מדי התרגלנו לכך, שהזנחות, פגיעות, וליקויים יוסברו ויתורצו ב'צרכי בטחון'. אכן, מלה זו בת חמש האותיות, בטחון, קסם בה וחרדה בה ואמון ללא־מצרים. היא מן המטבעות היקרות שטבעה תקופתנו. אך אנו נוהגים בה מנהג של אינפלציה. יש שהתחילו להשתמש בה כתרופה לכל פגע חברתי וכסגולה טובה לטישטוש כל הזנחה, אי־ארגון. וחובה להתריע על כך".
הובטח כי בתי הספר בתל אביב ייפתחו באיחור של שבוע, אך כבר היה ברור שלא יימצא בהם מקום לכל התלמידים, נוכח הצטרפותם של עשרות אלפי תלמידים שעלו עם משפחותיהם לישראל. הפתרון שהסתמן: לימודים במשמרות בוקר וערב, ובמידת הצורך - הפקעת מבנים.
בעיתון "קול העם" הובע זעם על המציאות הזו: "בשום פנים אין לעבור בשתיקה על זה שילדינו יסבלו מההפקרות הזאת. עלינו לזכור, שעל אף ימי ההפוגה אנו חיים בתנאי מלחמה. רוב הגברים נמצאים בשירות ועל אשת החייל לצאת לעבודה ולדאוג לקיום המשפחה. וכך נעזבים הילדים לגורלם ומתגלגלים בחוצות העיר, ללא השגחה ציבורית. פתיחת בתי הספר במועד וריתוק הילדים לספסלי הלימודים היה מקל בהרבה על עול האשה העובדת. לא מעטים המקרים שקרו בזמן האחרון, בהם נהרגו ונפצעו ילדים עזובים בשחקם בחומרי נפץ שמצאום במקרה. על הצבא לפנות מיד את בתי הספר התפוסים ועל ממשלתנו לדאוג לסידורם המיידי של כל אלה, החייבים בלימודים".
בירושלים חיו כ-100,000 יהודים שכבר החלו ליהנות מטפטוף של אספקת ציוד ומזון, בזכות פריצת "דרך בורמה" שהצילה את העיר ממצור ומחנק. אבל המצב הביטחוני היה עדיין מתוח ולא יציב: מזון ותרופות עדיין סופקו תחת קיצוב קיצוני, העיר הייתה פצועה וחבולה, ורבים נותרו ללא קורת גג נוכח הפגזות הלגיון הירדני. גם מעמד העיר היה עמום, והיא עדיין לא נחשבה רשמית כחלק ממדינת ישראל.
ודווקא במציאות הזאת, שנת הלימודים נפתחה במועדה. הירושלמים ראו בכך מהלך הכרחי, כשלכל פעולה שעשו אז הייתה משמעות סמלית עמוקה. "חידוש הלימודים בבתי הספר בימים אלה יש בו משום משנה חשיבות לירושלים. העיר המופגזת והמורעשת תראה שוב מדי בוקר ובוקר את ילדיה הצוהלים והרועשים, על שלל גווניהם ועדותיהם, בדרכם לבתי ספרם. מחוץ לבחינה הלימודית והחינוכית יש לכך חשיבות פסיכית-חברתית ותרומה רבת ערך להחייאתה הכללית של העיר", כתב ההיסטוריון וחוקר המקרא שמואל אברמסקי.
ביום פתיחת הלימודים נחנך בירושלים גם בית המשפט העליון של מדינת ישראל - מהלך נוסף שסימל באופן מובהק את הפיכתה של העיר למרכז שלטוני ישראלי. בשל הקושי להביא לעיר עיתונים מהשפלה, הודפסו בירושלים עיתונים יומיים במהדורות מקומיות. בעיתון "דבר ירושלים", שהוציאה מועצת הפועלים בעיר, נכתב: "מעמד נעלה, מעמד גדול, מעמד של מעשי בראשית, של יצירת המדינה, היה היום המעמד בפתיחת בית הדין העליון באותו אולם, שבו ישבו השופטים הבריטים, מקום שהסתובבו קלגסי האויב - במקום ששלט הרשע, התנוסס מעל לדוכן השופטים העליון הדגל הלאומי העברי".
קשה להפריז בגודל המעמד שהרגישו תושבי העיר. "השבח והתפילה לבורא עליון, יושב תהילות ישראל, שהחיינו וקיימנו והביאנו לזמן הזה", הכריז שר המשפטים בממשלה הזמנית, פנחס רוזנבליט (רוזן).
הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, שמונה מטעם האו"ם לגבש תוכנית ליישוב הסכסוך בארץ ישראל, התרגש פחות: כעבור יומיים הוא הגיש את תוכניתו, שכללה הצעה רשמית למסור את ירושלים לשלטון ערבי-ירדני. ממשלת ישראל דחתה את התוכנית על הסף, אך אנשי ארגון לח"י הלכו צעד נוסף, ולמחרת רצחו את ברנדוט בעת שנסע ברכבו בירושלים.
הזרוע המבצעת מאז הכרזת העצמאות הייתה הממשלה הזמנית, שבה כיהנו 13 שרים. שר חינוך לא נכלל בהם. סיבה אחת לכך הייתה הרצון לשמור על רציפות תפעולית ולא לעכב את פתיחת שנת הלימודים בשעת חירום, ולכן מחלקת החינוך של הוועד הלאומי, שפעלה טרם קום המדינה, המשיכה לאחוז במושכות.
אבל הייתה לכך סיבה נוספת: מערכת החינוך לפני קום המדינה נחלקה לארבעה זרמים פוליטיים-אידיאולוגיים נפרדים - זרם העובדים (מפא"י/מפ"ם), הזרם הכללי (ציונים כלליים), הזרם הדתי (המזרחי) וזרם אגודת ישראל (החינוך העצמאי). החלוקה הזו הזינה מאבק עמוק על שליטה ותקציבים, והחלפת המנגנון המוסכם של הוועד הלאומי במשרד ממשלתי תחת שר יחיד דרשה הסכמות מורכבות - כאלה שלא ניתן היה להשיג בלחץ ימי המלחמה. את העיסוק בסוגיה הנפיצה העדיפו פשוט לדחות.
רק כעבור חצי שנה, בעקבות הבחירות הראשונות, הוקם משרד החינוך וזלמן שז"ר מונה לשר החינוך. ארבע שנים לאחר מכן נחקק חוק חינוך ממלכתי, אולם גם היום, 78 שנים אחרי, הוויכוח על קיומו של חינוך עצמאי שאינו חוסה תחת עיקרון הממלכתיות עודנו מעורר מחלוקת עמוקה.