אתמול ׁ(רביעי) דווח שישראל בוחנת סל של תגובות אפשריות לצעדים שבריטניה מתכננת נגד ההתנחלויות. לפני כשבוע, ישראל הורתה לנציגי הולנד לעזוב את מטה התיאום הבינלאומי לענייני עזה בקריית גת, ובכך היא הביעה מחאה נגד חקיקה חדשה שאוסרת סחר עם ההתנחלויות. מהלכים כאלו מאותתים גם למדינות אחרות כי צעדים מסוג זה ישפיעו על עתיד היחסים איתן. אלא שכמאמר הביטוי, ישראל מנסה "לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה". הכיצד?
בקרוב נציין 60 שנה למלחמת ששת הימים, ומאז ישראל שולטת בשטח שנכבש מירדן. לא כאן המקום לדון אודות מי התחיל במלחמה ולמי זכות היסטורית על השטח, לשאול האם מדובר בשטחים כבושים או משוחררים, והאם התושבים רוצים לחסל אותנו או לחיות בשלום. אלו שאלות חשובות, אך הן אינן מבטלות את הדין הבינלאומי שחל במצב של כיבוש, ומחייב את כל המדינות.
הדין הבינלאומי אוסר על רכישת שטח באמצעות שימוש בכוח, אינו מכיר בכיבוש כמקור לריבונות ורואה אותו כזמני. כל עוד כיבוש נמשך, חלות על הכובש חובות להגן על האוכלוסייה המקומית. כמו כן, בין היתר אסור לכובש להעביר חלקים מאוכלוסייתו האזרחית לשטח שכבש.
לכן במשך עשרות שנים, ישראל הקפידה שהבניה בשטחים תקבל אישור של הדרג הביטחוני, וכך נשמרה האבחנה המנהלית בין ישראל שבתוך הקו הירוק ובין השטחים. ישראל מודעת היטב להבדל ולמשמעויותיו - מזה שנים, היא עצמה חותמת על הסכמים בינלאומיים, למשל עם האיחוד האירופי, שמעניקים הטבות למוסדות ולמפעלים בישראל, אך מחריגים את מקביליהם בשטחים.
עם הרכבת הממשלה הנוכחית והכפפת המנהל האזרחי לגורם אזרחי במשרד הביטחון (השר סמוטריץ', שמכהן גם כשר האוצר) התערערה האבחנה, ויש עוד צעדים שנועדו לטשטש את שרידי הקו הירוק. בפועל, ישראל פועלת כאילו פניה אינם להסדר מדיני, ובדעתה לשלוט בשטחים לנצח.
אלא שהיא מבינה שסיפוח רשמי יגבה ממנה מחיר כבד, שכן הוא יהווה הפרה של הדין הבינלאומי. היא גם מבינה שסיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל ייצור מציאות דו-לאומית רשמית בין הירדן והים, יעורר שאלות על מעמדם הפוליטי של מיליוני מקומיים, ויטיל ספק בזהותה היהודית והדמוקרטית של ישראל.
לכן היא נוהגת כאילו אפשר "להכין חביתה בלי לשבור ביצים". כלומר, היא מתקדמת לעבר סיפוח בפועל אבל לא מכריזה עליו, ואז מתפלאת וכועסת כאשר מדינות אחרות מזהות את המגמה, ומסרבות לשתף פעולה, בהן מדינות באירופה, שותפת הסחר הגדולה של ישראל. הן מקיימות איתנו יחסים קרובים, אבל לא מוכנות להתעלם מצעדי סיפוח ומאלימות גוברת כלפי אוכלוסייה אזרחית.
רוצים לספח? בבקשה. אם כך, על ישראל לשאת בתוצאות. לא רוצים? גם זו אפשרות. אבל כל עוד ישראל אינה מספחת את השטחים, בל נצפה מהעולם להתייחס אליהם כאילו הם חלק מישראל.
אי אפשר גם וגם; על ישראל להחליט לאן פניה.
הכותבת היא שגרירה בדימוס