מותו של מלך נורווגיה, הראלד החמישי, ועלייתו לכס המלוכה של בנו, האקון השמיני, מתרחשים באחת התקופות הקשות ביותר ביחסים שבין נורווגיה לישראל. אוסלו הכירה במדינה פלסטינית, ובישראל אף שוקלים לסגור את השגרירות בנורווגיה, הפועלת ללא שגריר מאז מאי 2024. אבל חילופי המלכים מעלים שאלה רחבה יותר מהמשבר הדיפלומטי: מהו תפקידו של בית מלוכה כאשר מדיניותה של הממשלה כלפי ישראל משפיעה גם על תחושת השייכות של הקהילה היהודית במדינה?
המלך הראלד לא עיצב את מדיניות החוץ של נורווגיה. מלך חוקתי לא עושה זאת, וגם בנו האקון לא יעשה זאת. בית המלוכה הנורווגי הוא לא ממשלה חלופית, והמלך החדש האקון אינו יכול ואינו צריך לתקן החלטות שקיבלו נבחרי הציבור. כוחו נמצא במקום אחר. במשך 35 שנות מלכותו, הראלד הוכיח שגם למוסד שאין בידיו סמכות פוליטית ממשית יש יכולת להשפיע על הטון המוסרי של החברה הנורווגית באמצעות מילים, מחוות ובעיקר נוכחות ברגעים שבהם היא נדרשת.
בביקורו הממלכתי של הנשיא שמעון פרס באוסלו בשנת 2014, המלך הראלד דיבר על תמיכת ארצו בקבלת ישראל לאו"ם, על ביטול האיסור החוקתי על כניסת יהודים לנורווגיה במאה ה-19 ועל רדיפת יהודי המדינה בתקופת השואה. הוא הדגיש שהקהילה היהודית היא חלק חיוני מהחברה הנורווגית. המסר היה עמוק יותר מיחסי אוסלו וירושלים. הראלד הבין שהיחס לישראל והיחס ליהודים אינם אותו דבר, אך גם אינם מתקיימים בעולמות נפרדים. כאשר השיח על ישראל נעשה עוין, יהודים אירופים מגלים לא פעם שהוויכוח מגיע גם אל דלתם.
הקשר הזה נעשה מוחשי במיוחד לאחר טבח ה-7 באוקטובר. נורווגיה אימצה קו ביקורתי מאוד כלפי ישראל. מותר לה לחלוק על ממשלת ישראל, להתנגד למלחמה בעזה ולהכיר במדינה פלסטינית. אלה הכרעות לגיטימיות של ממשלה נבחרת. אלא שהעימות במזרח התיכון חדר גם לחיי הקהילה היהודית הקטנה בנורווגיה, שחבריה מתלוננים על תחושת חוסר ביטחון ועל עלייה משמעותית באירועי אנטישמיות. ברגע הזה הוויכוח חדל להיות רק עניין של מדיניות חוץ. הוא נכנס לבית הכנסת, לבית הספר ולחיי היומיום של אזרחים נורווגים יהודים.
כאן נמצא המרחב שבו מלך חוקתי יכול לפעול. באוקטובר 2024 הגיעו המלך הראלד ויורש העצר האקון לבית הכנסת באוסלו לציון שנה לטבח. נוכחותם הייתה חשובה לא פחות מדבריהם. הראלד הבהיר שיהודים בנורווגיה אינם צריכים לעמוד לבדם מול שנאה, איומים והטרדות, בגלל מלחמה המתרחשת אלפי קילומטרים מבתיהם. הוא לא חלק על ממשלתו ולא הכריע בוויכוח על ישראל. הוא עשה משהו אחר: המלך הראלד הזכיר מי הם הנורווגים שעליהם המלוכה מבקשת להגן ולמי שייכת נורווגיה.
המלך האקון מגיע לכס המלכות עם רקורד משלו. כיורש העצר הוא חנך את המוזיאון היהודי באוסלו, השתתף באירועי זיכרון, ביקר ביד ושם וייצג את נורווגיה בפורום השואה העולמי בירושלים בשנת 2020. הוא אינו צריך להיות ידיד של ממשלת ישראל ואינו אמור להתערב בוויכוחים על עזה, מדינה פלסטינית או בתי הדין הבינלאומיים. שמירה על הגבול הזה היא שמעניקה משמעות למה שהוא כן יכול לעשות: לוודא שהמרחק המדיני הגדל בין אוסלו לירושלים לא יהפוך למרחק בין נורווגיה לקהילה היהודית במדינה.
ייתכן שבקרוב מאוד אפילו לא תהיה לישראל שגרירות באוסלו. גם אם אוסלו וירושלים ימשיכו להתרחק, יהודי נורווגיה צריכים לדעת שהבית שלהם נמצא שם. זו הייתה אחת המורשות השקטות של המלך הראלד. עכשיו המלך האקון חייב לשמור עליה.
הכותב הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי ה- JPPI, ופרופסור ללימודים אירופיים ויחסים בינלאומיים במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב