כשמערכות בינלאומיות וגורמי ביטחון מחפשים מנגנוני אכיפה ופירוז, יש להם אינסטינקט כמעט אוטומטי: לחזק את הגופים הממלכתיים המקומיים, להישען עליהם ולקוות שהם אלו שיפעלו נגד השתלטות זרה וטרור בשטחם. אלא שבזירה הלבנונית, האינסטינקט הזה מתנגש עם המציאות - דווקא הגוף הממלכתי, ממשלת לבנון, עם כל הרצון הטוב שקיים בה, הפך למעשה למנגנון ההסוואה האפקטיבי ביותר של ארגוני הטרור. כך היה במשך שנים, ונראה שזה בדיוק מה שנמשך גם עכשיו.
מקרה הבוחן של שגריר איראן בלבנון, מוחמד רזא ראוף שיבאני, מציע חלון ראווה מדויק למה שבאמת מתרחש מתחת להצהרות ולחליפות: הממשלה הלבנונית מציגה כלפי חוץ עמדה תקיפה, מסרבת להעניק לשיבאני מעמד דיפלומטי ומכריזה עליו כ"אישיות בלתי רצויה" ברגע שפגה אשרתו. אלא שמאחורי הקלעים, ראש מנהלת הביטחון הכללי, חסן שקיר (הפועל בחסות יו"ר הפרלמנט נביה ברי), ניצל את סמכותו והעניק לשגריר אישור שהייה לשישה חודשים כ"אזרח רגיל".
התוצאה? השגריר אמנם מאבד את גינוני החסינות הרשמיים, אך נשאר פיזית בביירות כדי להמשיך לנהל את האינטרסים של איראן וחיזבאללה, תוך ניצול קשריו ההדוקים. הממשלה מספקת למערב את הטקסטים הנכונים על "שלטון החוק", אך בפועל אינה מסוגלת לממש את החלטותיה שלה ומעניקה חסות מלאה להמשך הפעילות האיראנית.
הצבא כמי שמלבין את התשתיות
הדפוס הזה משוכפל בדיוק נמרץ גם במישור הטקטי על ידי צבא לבנון. כל מי שמבין מעט בהליכות צבא תופס מיד שפריסת הצבא באזורי הפיילוט בדרום לא נועדה לאכוף את פירוז חיזבאללה. תפקידה האמיתי הוא לייצר מראית עין של נסיגה ישראלית ושלטון לבנוני, תוך מניעת עימות פנימי.
הנתונים מהכפר זוטר אל-ע'רביה (זוטר המערבית) - נקודה אסטרטגית השולטת על הליטני, מרחב הבופור ומישור החוף - מדגימים כיצד "עלה התאנה הצבאי" עובד בשטח:
הסוואה אזרחית: צבא לבנון תופס שליטה רשמית, ומיד תחת חסותו נכנסים לכפר ארגונים אזרחיים ורפואיים, שהם למעשה אנשי חיזבאללה ("ארגון הבריאות האסלאמי" ואגודת "ותעאונו").
פלטפורמה פיננסית: בחסות נוכחות הצבא, האגודות מקימות מרכזים לחלוקת אספקה, קרוואנים ומבנים ניידים המשמשים כסות להעברת כספים (דרך בנק אל-חסן/איראן) ולגיוס תרומות.
איסוף מודיעין: המבנים הארעיים מוצגים כסיוע הומניטרי, אך משמשים בפועל כסות מחודשת לאיסוף מודיעין ולשיקום תשתיות צבאיות (בדומה למודל "ירוק ללא גבולות").
אפס פירוק: חיילי צבא לבנון אינם מפרקים תשתיות. הם פועלים בשיתוף פעולה גלוי עם פעילי חיזבאללה "האזרחיים" לצורכי "שיקום", ומאפשרים עצרות המוניות (כמו עצרת "יום הארבעין"). איתור אמל"ח, כמו בזוטר א-שרקייה הסמוכה, מבוצע למעשה רק על ידי צה"ל.
כששני הצירים הללו פועלים בסינרגיה, נוצרת מערכת שבה הדרג המדיני מלבין את הפעילים "האזרחיים", והדרג הצבאי מלבין את התשתיות. צל"ב לא "נכשל" במקרה - הוא מבצע בדיוק את התפקיד שהותווה לו: להיות הריבון על הנייר, כדי שחיזבאללה יוכל להמשיך להיות הריבון בפועל.
החלופות והלקח הקריטי לעזה
את מודל "עלה התאנה" הלבנוני חיוני להעלות לשיח מקיף עם הממשל בארה"ב. נדרש להפקיע זמנית מידי ממשלת לבנון את ההתמודדות עם הציר השיעי-איראני, ונכון שארה"ב תבחן - מעבר למעורבות הרחוקה של סנטקו"ם - גם מעורבות פעילה של גורמי ממשל אמריקניים במסדרונות השלטון הלבנוני, דוגמת המודל בוונצואלה. במקביל, ראוי לשקול יישום "תוכנית מרשל" מקיפה לסיוע כלכלי בהובלת ארה"ב, שתדחק את ההשפעות החיצוניות ותנטרל את אחיזת חיזבאללה במערכת.
מעבר ללבנון, המודל הזה מספק תמרור אזהרה בוער לכל ניסיון לעצב את מנגנוני השיטור והממשל העתידיים ברצועת עזה ב"יום שאחרי": כל מנגנון פקידותי או ממשלתי מקומי בעזה (בין אם מטעם הרשות הפלסטינית ובין אם כוחות מקומיים) ימצא במהירות את הדרכים המשפטיות והפוליטיות "להכשיר" פעילי חמאס תחת כסות אזרחית - בדיוק כפי שעשה הביטחון הכללי הלבנוני לשגריר האיראני.
חמאס לא ינסה לשקם את אחיזתו במדים או באופן גלוי; הוא יחדור לאזורים המפורזים דרך "ועדות סיוע", עמותות צדקה, מתחמי קרוואנים וצוותים רפואיים, כשהוא נהנה מהגנה מעשית של המנגנונים שאמורים היו לפקח עליו.