הטלפונים יוצאים מבתי הספר - אבל מה ייכנס במקומם?

1 בספטמבר מתקרב והתלמידים יחזרו לכיתות הלימוד הצפופות, אבל עבור תלמידי חטיבות הביניים, הטלפון הנייד, שהפך בשנים האחרונות לחלק כמעט בלתי נפרד מהם וגם מהשיעורים וההפסקות, יישאר מאחור.

מאחורי ההנחיות החדשות של חוזר המנכ"ל עומדת שאיפה שקשה להתווכח איתה - פחות מסכים, יותר קשב, מפגש בין תלמידים ופחות גלילה אוטומטית בכל רגע פנוי. אלא שככל שמתקרבים לפתיחת שנת הלימודים, מתברר שהוויכוח האמיתי כבר אינו רק בשאלה האם הטלפון מזיק או מסיח את הדעת, אלא מה יקרה ברגע שלוקחים אותו ומי אמור להתמודד עם כל מה שיבוא אחר כך.

על פי ההנחיות שפורסמו, על התלמידים בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים חל איסור על שימוש בטלפונים ניידים לאורך כל יום הלימודים, לרבות בהפסקות ובמרחבים הציבוריים, למעט בפעילות לימודית מוגדרת שבה יתיר הצוות החינוכי שימוש מבוקר בטלפונים ניידים לצורכי למידה.

התלמידים עצמם אינם מכחישים את הבעיה. רותם גטריידה, בן 17 מפתח תקווה, ומיכל טל, בת 17 מהוד השרון, ממועצת התלמידים הארצית, מסכימים שכאשר תלמיד יושב במהלך השיעור בטלפון במקום ללמוד, למורה צריכה להיות הסמכות להתערב. ההתנגדות שלהם מתחילה כשההתערבות הנקודתית הופכת למדיניות רחבה של אכיפה, החרמות, אחסון מכשירים וערבוב ההורים.

"זה הופך את המורים לשוטרים לחלוטין", הם אומרים לוואלה. לדבריהם, כאשר צוותי ההוראה נדרשים לעסוק באופן שוטף בפלאפונים, חלק מזמן הלימודים מתבזבז על ויכוחים במקום על הוראה. "זה לוקח זמן וזה הורס את האמון בין מורה לתלמיד. גם ככה יש קשיים בבית הספר, אז למה להוסיף עוד מוקד של עימות? ברוב המקרים, כשמורה אומר לתלמיד לסגור את הטלפון, הוא סוגר אותו. אנחנו בסופו של דבר בני אדם, ואנחנו גם מספיק בוגרים".

עבור גטריידה, יו"ר מועצת התלמידים החדש, החשש נוגע גם למערכת היחסים שעליה אמור להישען בית הספר. "בסופו של יום, אם ניגע באירוע הרגשי, המורה יום אחד מחרים לתלמיד את הטלפון, רב איתו ומביא את ההורים שלו, ויום אחרי זה התלמיד צריך לראות בו כתובת לבעיות האישיות שלו", הוא מדגיש.

"מורה הוא מחנך. גם אם הוא מורה מקצועי, הוא יכול להיות מנטור של תלמיד. הייתה לי מורה בחטיבה שהייתה עבורי מנטורית ומודל לחיקוי. למה שהאדם שאמור ללמד אותי, להרחיב את ההשכלה ואת תחומי העניין שלי, יהפוך לשוטר?"

גם אורן אוזן, יו"ר הנהגת ההורים הארצית, שתומך עקרונית בצמצום השימוש בפלאפונים, מזהיר מהפגיעה באמון. "תלמידים צריכים אמון במורים. אם המורה הופך להיות שוטר, האמון אובד", הוא אומר לוואלה.

אוזן מבקש להבחין בין בתי הספר היסודיים, שבהם הגבלות על טלפונים כבר הפכו מוכרות יחסית, לבין חטיבות הביניים - גיל שבו העולם החברתי מורכב יותר והטלפון כבר ממלא תפקיד משמעותי בחיי התלמידים. "אנחנו בעד, אנחנו מאוד בעד", הוא מדגיש, "אבל צריך לתת פתרונות חברתיים לילדים האלה".

לדבריו, בתי הספר צריכים להכין מראש חלופות - משחקים, פעילות חברתית, מרחבים מתאימים ונוכחות של אנשי צוות שיסייעו לייצר אינטראקציה. "לקחת להם את הפלאפונים ולהשאיר אותם בלי זה ובלי כלום - האלימות תלך ותגדל", הוא מזהיר. "ללא פעילות חברתית מסודרת, זה יעשה יותר נזק מאשר תועלת".

ד"ר רותם אליהו, מדריכה פדגוגית ומרצה בסמינר הקיבוצים, מברכת על הרחבת ההגבלות לחטיבות הביניים. בעיניה, ההפסקה היא חלק חינוכי בפני עצמו. "ההפסקות הן חלק מאוד משמעותי ביום. זה המרחב שבו הילדים אמורים לדבר, לשחק, ליצור קשר וגם קצת להשתעמם", היא מסבירה. "לכן אני חושבת שבהחלט החוזר הזה מבורך. יש פה גם אמירה על מקומו של בית הספר - שהוא לא רק מרחב אקדמי, אלא מרחב של מפגש".

אבל גם אליהו מסכימה שהוצאת המכשיר היא רק תחילת הדרך. "זה שלקחתי את הטלפון מהיד של ילדים שהתרגלו במשך שנים להשתמש בו לא אומר שהמיומנויות האחרות יחזרו מעצמן. אם אנחנו רוצים להחזיר מיומנויות של משחק, שיחה, יוזמה, פתרון קונפליקטים ותנועה, אנחנו צריכים לייצר גם סביבה שמאפשרת לדברים האלה להתרחש".

ויש גם שאלה פשוטה בהרבה: האם בכלל ניתן לאכוף איסור כזה לאורך יום לימודים שלם?

טל מספרת על בית ספר שבו כבר הונהגה מדיניות מגבילה. התוצאה, לדבריה, לא הייתה בהכרח פחות שימוש בפלאפונים. "בהפסקות היית רואה תלמידים פשוט נכנסים לשירותים עם הטלפון, כי המורים לא נכנסים לשם. כולם מתחבאים שם עם הפלאפונים".

גטריידה מעריך שגם בבתי ספר אחרים האכיפה עלולה להישחק במהירות. "אנחנו לא עד הסוף מתרגשים, כי אנחנו יודעים שבסופו של יום גם המורים וגם ההורים לא בהכרח ירצו להתעסק בזה", הוא אומר. "שמענו מתלמידים שבמקומות שבהם ניסו את זה, מורים הרגישו שהאכיפה לוקחת להם זמן מהשיעור וגורמת להם לריב עם תלמידים, ולכן לפעמים פשוט העלימו עין".

אוזן מסכים שבני הנוער ימצאו דרכים לעקוף את הכללים - טלפון נוסף, שעון חכם או פשוט שימוש במקום שבו איש צוות אינו נמצא. "הילדים היום מאוד מתוחכמים, מאוד חכמים, והם ידעו לעקוף את הדבר הזה", הוא אומר.

אליהו מצביעה גם על שאלות מעשיות: מה קורה כשתלמיד מסרב למסור את הטלפון? היכן הוא נשמר? מי מחזיר אותו? ומי אחראי אם מכשיר ששווה אלפי שקלים נעלם או נשבר? "מדיניות לא יכולה להסתיים באמירה שצריך לשמור אותו במקום בטוח. צריך לתת לבתי הספר גם את התנאים שמאפשרים לעשות את זה", מסבירה.

גם הנהגת ההורים מוטרדת מסוגיית האחריות לרכוש. "אנחנו לא יכולים לתמוך במהלך שיש בו סכנה לרכוש של הילד ושל ההורה, כי אף אחד לא ייקח אחר כך אחריות", אומר אוזן.

לכך מצטרף העומס על צוותי ההוראה. "לא חסר למורים מה לעשות", אומרת טל. "אני מדברת עם מורים בבית הספר ורואה שיש להם כבר כמה תפקידים. עדיף שהזמן הזה ילך לדברים חינוכיים ולא לאכיפה".

אליהו סבורה שגם כאן נדרשת הבחנה בין אכיפה לבין חינוך. "אם בסופו של דבר נמדוד האם הפלאפונים נכנסו לתיק או לא, זה ציות למדיניות, אבל זו עדיין לא עשייה חינוכית".

מאחורי הדימוי של קבוצת בני נוער שיושבים זה לצד זה וכל אחד בוהה במסך מסתתרת, לטענת גטריידה וטל, מציאות מורכבת יותר.

"אומרים לנו: תרימו את העיניים מהמסכים, תדברו ביניכם ותיצרו קשרים חברתיים. אבל רוב התלמידים ממילא מדברים עם החברים שלהם בהפסקה", אומר גטריידה. "ויש גם את אותם תלמידים שמסיבה מסוימת נמצאים בטלפון. לפעמים ברור מאוד למה".

הם מצביעים במיוחד על תלמידים שמתמודדים עם בידוד חברתי או חרם. עבורם, הטלפון עשוי להיות דווקא חבל הצלה אל העולם שמחוץ לשער בית הספר.

"יש תלמידים שעוברים חרם או שפשוט לא מצליחים להשתלב חברתית. בהפסקה הם יושבים בטלפון ומדברים עם חברים שלא נמצאים בבית הספר או עם ההורים, אחים, משפחה. אם לוקחים להם גם את זה, הם יכולים למצוא את עצמם לגמרי לבד". אומרים גטריידה וטל.

טל מדגישה שגם עבור תלמידים אחרים, לא כל רגע פנוי חייב להפוך לפעילות חברתית מאורגנת. "יש הפסקות שאחרי כמה שיעורים ארוכים אני פשוט רוצה להיות קצת בוואטסאפ, לדבר עם מישהו או להתקשר לאחותי או לאח שלי שבצבא. יצא לי להיות בבית הספר ואחי פתאום התקשר כשהייתה לו אפשרות לדבר. הייתי יכולה לפספס את השיחות האלה".

אליהו רואה זאת אחרת. לדבריה, במקרה חירום בתי הספר צריכים להיות הכתובת לתקשורת עם הבית. "אם להורה יש משהו דחוף, בשביל זה נמצאת מזכירות בית הספר. גם לילדים שלי יש פלאפונים, ואם יש משהו מאוד דחוף אני לא חושבת ליצור איתם קשר ישירות, אלא דרך המורה. כך זה צריך להיות".

בתוך הוויכוח מסתתר גם פרדוקס רחב יותר. מערכת החינוך משקיעה בשנים האחרונות בהרחבת הלמידה הדיגיטלית, בשימוש בטאבלטים, בפלטפורמות מקוונות ובבינה מלאכותית. במקביל, היא מבקשת להציב גבולות נוקשים יותר בפני המכשיר הדיגיטלי האישי של התלמידים.

"בבית הספר שלי אנחנו בכלל לומדים עם אייפדים", אומרת טל. "אני לא מבינה את הסתירה. אם המשרד אומר שהוא רוצה ללמד טכנולוגיה ואת הדברים החיוביים שאפשר לעשות איתה, למה פשוט לקחת לנו את הפלאפונים? זה מרגיש כמו פלסטר. במקום ללמד אותנו איך להשתמש בטכנולוגיה בצורה נכונה ואחראית פשוט לוקחים אותה".

אליהו אינה רואה בכך בהכרח סתירה. "המסכים קיימים, הם פשוט החליפו צורה. הדיון הוא לא כן מסך או לא מסך, אלא מתי הטכנולוגיה משרתת אותי ומתי נכון להניח אותה בצד".

לצד הוויכוח על תוכן המדיניות, גם הדרך שבה התקבלה מעוררת ביקורת. אוזן טוען כי הנהגת ההורים הארצית לא הייתה שותפה במידה מספקת לגיבוש המהלך.

"עשו איתנו שיחה אחת וזהו. לא חזרו אלינו, ואחרי שלושה-ארבעה חודשים פתאום ביום בהיר אנחנו רואים את החוזר", הוא אומר. "ברגע שמשרד החינוך יוצא בהנחיה הזאת בלי לתת כלים ותוכנית אופרטיבית - היא לא תצלח".

גם התלמידים מבקשים יותר מקום סביב שולחן קבלת ההחלטות. "אנחנו תמיד אומרים 'לא עלינו בלעדינו'", אומר גטריידה. "בסופו של דבר, כשמקבלים החלטה על בתי הספר בלי לתת מספיק מקום לתלמידים, למורים, למנהלים ולהורים עצמם, פוגעים במשולש הזה".

מבחינת גטריידה וטל, הדרך הנכונה יותר היא להעניק אוטונומיה רחבה לבתי הספר ולצוותים החינוכיים - להתערב כאשר טלפון מפריע ללמידה, אך לא בהכרח להחיל אותה מדיניות על תלמיד בכיתה א', נער בכיתה ח' ותלמידת תיכון.

בסופו של דבר, כמעט כל הצדדים בוויכוח מסכימים על נקודת המוצא: השימוש בפלאפונים בקרב ילדים ובני נוער הפך לאתגר חינוכי וחברתי משמעותי. המחלוקת מתחילה בשאלה מה עושים איתו.

האם מוציאים את המכשיר כדי לאלץ את התלמידים לדבר זה עם זה, או מלמדים אותם בהדרגה לבחור מתי להניח אותו? ומה קורה בהפסקה הראשונה שבה מאות ילדים מרימים את הראש מהמסך אבל עדיין לא יודעים בדיוק מה לעשות עם הזמן שהתפנה?

"אם ילד או נער התרגל במשך שנים שברגע של שעמום הוא פונה לטלפון, אי אפשר לקחת ממנו את המכשיר ולצפות שלמחרת בבוקר כל המיומנויות יחזרו מעצמן. שינוי הרגלים דורש זמן, תיווך, התנסות וחלופות ושם צריך להשקיע את המשאבים".

גטריידה והתלמידים ממתינים לראות מה יקרה כאשר ההנחיות יפגשו את המציאות במסדרונות, בכיתות ובחצרות. "ימים יגידו אם זו מדיניות שבאמת תשנה את בתי הספר או שבסופו של דבר זו תהיה עוד כותרת שלא באמת תיאכף בשטח", סיכם.