מאות חולצו ממנהרה, ילד שרד על עץ: מרוץ נגד הזמן באזור האסון בנפאל

מבצע החיפוש והחילוץ העצום בנפאל נכנס הערב (שישי) לשלב קריטי, בעוד אלפי חיילים, שוטרים, אנשי הצלה ומתנדבים מנסים להגיע ליישובים שנותקו ולמצוא ניצולים בין שכבות עמוקות של בוץ, סלעים והריסות. השיטפון הפתאומי ששטף ביום רביעי את אזור הגבול בין נפאל לטיבט גבה את חייהם של לפחות 579 בני אדם בצד הנפאלי, ויותר מ־1,900 עדיין מוגדרים נעדרים. מאות מהנעדרים הם אזרחים זרים מעשרות מדינות.

הצלב האדום מעריך כי לפחות 93 אלף בני אדם נפגעו מהאסון וזקוקים בדחיפות למזון, מים, מקום לינה וטיפול רפואי. רבים מהם איבדו את בתיהם בתוך דקות, וכפרים שלמים לאורך הנהרות בוטקושי וטרישולי נעלמו תחת הנחשול. הרשויות הזהירו כי מניין הקורבנות צפוי להמשיך לעלות ככל שהצוותים יגיעו לאזורים שנותקו וככל שגופות נוספות ייפלטו במורד הנהרות.

לפי הרשות הלאומית לניהול אסונות של נפאל, 14,829 אנשי ביטחון גויסו למבצע. מסוקים צבאיים ואזרחיים נוחתים וממריאים כמעט ללא הפסקה, מעבירים לכודים ופצועים אל בתי חולים ומטילים מהאוויר מזון וציוד למקומות שאי אפשר להגיע אליהם בדרך היבשה. יותר מ־40 גשרים נהרסו או ניזוקו ולמעלה מ־40 קילומטרים של כבישים נמחקו, ולכן חלק גדול מהכפרים שנפגעו נגיש כעת רק מן האוויר.

לפי כלי התקשורת המקומי Onlinekhabar⁠, לפחות 706 בני אדם חולצו במסוקים מאזורי טימורה, סיאברובסי ומיילונג. בין המפונים האחרונים היו 29 אזרחי הודו, ארבעה גרמנים, ארבעה סינים, שני דרום־קוריאנים ואזרח עומאני. הנתונים משתנים במהירות, וחלק מהדיווחים הנפאליים מבחינים בין חילוץ מהשטח, פינוי אווירי והעברה ממקומות מבודדים - ולכן עדיין אין נתון ממשלתי אחיד על מספרם הכולל של המחולצים.

אחד ממבצעי החילוץ הדרמטיים ביותר התרחש באתר תחנת הכוח ההידרואלקטרית "טרישולי העליון 1". מאות עובדים ותושבים נמלטו לתוך מנהרה כאשר נחשול המים, הסלעים והבוץ הגיע למתחם. הכניסות למנהרה כוסו לחלוטין, וצוותי הצבא התקשו בתחילה אף לאתר אותן. בתיעודים שפרסם צבא נפאל נראו מחלצים זוחלים בתוך בוץ כהה וסמיך ומושכים לעברם ניצולים שכמעט לא היו מסוגלים לעמוד.

לאחר שעות של חיפושים הצליחו הכוחות להגיע לכ־350 עובדים ותושבים שנותרו בחיים בתוך המנהרה. חלקם שהו שם יותר מיממה לפני שפונו. "שרדתי משום שהייתי בתוך המנהרה", סיפר בודהה טמאנג, עובד בתחנה שחולץ במסוק. עובד אחר, דב שרסטה, אמר כי לפחות 400 בני אדם שהו באתר בעת האסון. "יותר אנשים נהרגו מאשר חולצו", אמר לאחר שהובא למקום מבטחים.

הצורך במומחי מנהרות הפך לאחד האתגרים המרכזיים של המבצע. ארבעה־עשר מיזמים הידרואלקטריים - שמונה במחוז רסוואה ושישה במחוז נוואקוט - נפגעו בשיטפון. החשש הוא שעובדים נוספים מצאו מחסה במנהרות שירות, או נלכדו בהן כאשר הכניסות התמוטטו. חיפוש במתחמים האלה מחייב ציוד הנדסי, חיישנים וצוותים המיומנים בחילוץ תת־קרקעי, במיוחד כאשר הקרקע עודנה בלתי יציבה.

הכוחות מפעילים גם רחפנים המצוידים במצלמות תרמיות, בניסיון לאתר אנשים שנותרו בחיים מתחת להריסות או באזורים שמסוכן להיכנס אליהם. רחפנים אחרים משתמשים בטכנולוגיית לידאר כדי למפות את עומק הבוץ, השינויים בתוואי הנהרות ומיקומם האפשרי של מבנים שנקברו. המשטרה החמושה של נפאל שלחה כלבים מאומנים לחיפוש באזור מתחם המכס ברסוואגדי, בכפרים שנפגעו ולאורך גדות הנהרות.

עם זאת, החלון למציאת ניצולים הולך ומצטמצם. באזורים מסוימים הבוץ מגיע לגובה של כמה מטרים, גשרים קרסו וקווי החשמל והתקשורת נותקו. גופות נמצאו מאות קילומטרים ממוקד האסון - במחוזות נוואקוט, דהאדינג, צ'יטוואן, גורקה, טנאחון ונוואלפאראסי - לאחר שנישאו במורד מערכות הנהרות טרישולי ונראיאני. הדבר ממחיש גם את עוצמת הזרם וגם את גודלו של השטח שבו נדרשים כעת חיפושים.

בבתי החולים ובמרכזי הקליטה מצטברים סיפורי הישרדות יוצאי דופן. אחד מהם הוא סיפורו של פראקש גאוטם, עמיל מכס שעבד בטימורה. הוא שהה בחדרו כאשר שמע לפתע רעש עצום. "בתוך רגע כל השוק שקע בחשכה והשמיים כוסו בענן שחור", סיפר לקטמנדו פוסט⁠. "רצתי החוצה בלי לדעת מה אני עושה. לא ידעתי לאן ללכת או באיזה כיוון לרוץ. רק רציתי להישאר בחיים".

גאוטם הצליח להגיע עם ניצולים נוספים ליער שמעל היישוב. משם הוא צפה בגופות ובהריסות נסחפות במים ובבתים נעלמים בזה אחר זה. איש לא הצליח להגיע אליהם באותו היום, והם נאלצו לבלות את הלילה בשטח. "עברנו את הלילה בקושי, כשאנחנו אוכלים חבילות אטריות שהטיל עבורנו מסוק של צבא נפאל", סיפר.

רק למחרת בבוקר הגיע מסוק שפינה אותם לעיר בידור. "רק כשעליתי למסוק הרגשתי שבאמת שרדתי", אמר גאוטם. "טימורה היפה הפכה מול העיניים שלי לחורבות. עכשיו לא נשאר שם דבר מלבד מרחב עצום של חול ובוץ".

ניצול אחר, בודהאתוקי, התעורר כאשר כל צלע ההר החלה לרעוד. "זה הרגיש כמו רעידת אדמה. הבתים רעדו ולא היה זמן להבין מה קורה", סיפר ממיטתו בבית החולים. הוא רץ לעבר תחנת המשטרה הסמוכה, אולם גילה שגם השוטרים נמלטים. לאחר שטיפס כ־500 מטרים אל תוך היער, הביט לאחור וראה את בתי השוק בטימורה נסחפים בזה אחר זה. "לא תיארתי לעצמי שאקבל הזדמנות שנייה לחיות", אמר. "הכול מרגיש עכשיו כמו חלום נורא".

טולסי בהאדור בהנדרי נלכד בתוך הזרם בזמן שניסה להימלט. הנחשול הטיח אותו בעוצמה לעבר המדרון - פגיעה שלדבריו דווקא הצילה את חייו. "אם הזרם לא היה משליך אותי לכיוון צלע ההר, לא הייתי בחיים", סיפר. "לא הבנתי מאיפה הגיע הזרם השחור. הבתים פשוט החלו לקרוס בזה אחר זה".

ראם קומאר ראנה, שטיפל בקרובי משפחתו שנפצעו, סיפר כי אנשים שניסו לברוח נקברו בבוץ ובחול. לדבריו, המחלצים איתרו חלק מהם והעבירו אותם במסוקים לבית החולים. בתוך הבהלה ילדים רצו לכל עבר בצעקות, וחלקם נפלו ושברו את ידיהם. לדבריו, הילדים שבני משפחתו הצליחו להציל נמצאים כעת במצב יציב.

אחד מסיפורי החילוץ שהפכו לסמל של תקווה הוא זה של זויאל גאלה בן השמונה. הילד רץ אל היער כאשר המים הגיעו לכפרו וטיפס על עצים כדי שלא להיסחף. הוא חולץ במסוק כשהוא פצוע והועבר לבית חולים במחוז נוואקוט, אבל במשך יומיים אמו, מאטי מאיה טמאנג, לא ידעה אם הוא ואחיו נותרו בחיים.

האם עברה בין בתי חולים ומרכזי קליטה, לאחר שלא מצאה כל זכר לשני בניה. שיחת טלפון שקיבלה לבסוף הובילה אותה אל זויאל, ובהמשך התברר שגם בנה השני שרד והועבר לקטמנדו. האם ובנה התאחדו בבית החולים. זויאל סיפר כי רץ ליער והמשיך לטפס מעץ לעץ כדי להתרחק מהמים.

ביבק קומאל, פועל בן 24, ניצל בדרך אחרת. הוא חפר בור בחצר בית בעיר בידור כאשר שמע קול שריקה. חבריו צעקו לו לצאת ולרוץ, אך כעבור שניות הגיעה "חומת מים" שסחפה אותו עם הבוץ וההריסות. "המים הגיעו ברעש אדיר, כאילו הייתה רעידת אדמה", סיפר ממיטתו בבית החולים. הזרם גרר אותו במורד הנהר עד שגופו נתפס בענפיו של עץ מנגו. "למזלי נתקעתי בעץ", אמר. "אילו עץ המנגו לא היה שם, הייתי נסחף אל מותי".

גם צ'נדה לאל צ'יטראקר, בן 62, כמעט התעלם מהסכנה. בבוקר השיטפון הוא קיבל לטלפון התרעות ממשלתיות, אך בתחילה לא ייחס להן חשיבות. הוא כבר עבר הצפות בעבר והסתפק בסגירת הדלתות והחלונות בביתו. כעבור כ־45 דקות ראה מפל עצום של מים יורד מן ההרים, בגובה שהסתיר אפילו את צמרת העץ הגבוה ביותר באזור. צ'יטראקר נמלט כשלגופו רק הבגדים שלבש והטלפון שלו, וטיפס אל גבעה גבוהה מאחורי תחנת המשטרה. "רק כשהגעתי לפסגה הרגשתי שאני יכול שוב לנשום", סיפר לסוכנות הידיעות אי־פי.

בנוואקוט הוסבו מתקנים של הצבא למחנות קליטה מאולתרים. אחד המרכזיים שבהם הוקם במתחם האימונים הצבאי מאיתאלי. מסוקים מביאים אליו ללא הרף ניצולים וציוד, ובני משפחות מצטופפים ליד גדר התיל וממתינים לכל נחיתה בתקווה לראות בין היורדים ממנה את קרוביהם.

המתחם משמש בעת ובעונה אחת כבית חולים שדה, מרכז לאיחוד משפחות וחדר מתים מאולתר. ילדים שהופרדו מהוריהם הובאו למקום, ועובדי הסיוע מנסים לזהותם ולאתר את בני משפחותיהם. מאחורי יריעות ברזנט כתומות וירוקות מונחות גופות שטרם זוהו. איש צוות רפואי סיפר כי בין המטופלים היו תושבים מקומיים, תיירים זרים ועובדים סינים. מקרים קשים במיוחד מפונים במסוק לבתי חולים - ובהם אישה הרה שהחלה לחוש צירי לידה במחנה.

בבית ספר בנוואקוט, שהוסב למרכז חלוקת סיוע, חילקו ארגונים מקומיים בגדים, ערכות היגיינה, מזון ופאנלים סולאריים. קנצ'י נפאלי, שביתה נהרס, עמדה בתור לקבלת ציוד בסיסי. "מה שקיבלתי היום שווה יותר ממיליון", אמרה. "אין לי אוכל, אין לי מחסה ואין לי אפילו כלים לבשל בהם. רק הגוף שלי שרד".

יוניסף מעריך כי לפחות 17 אלף ילדים זקוקים לסיוע הומניטרי דחוף. 18 בתי ספר נהרסו לחלוטין ו־20 נוספים ניזוקו. בארגון מזהירים כי מעבר לסכנה המיידית, הילדים שנותרו ללא קורת גג חשופים למחלות הנישאות במים, תת־תזונה, ניצול ואלימות. מערכות מים, מרפאות ורשתות תקשורת קרסו בחלק מהיישובים, והחשש הוא שהמשבר יהפוך בתוך ימים גם למשבר תברואתי.

האסון מעמיס גם על מערך זיהוי הקורבנות. חדרי המתים בכמה מחוזות התמלאו, וגופות נשלחו לבתי חולים מרוחקים. בצ'יטוואן לבדו נמצאו עד יום שישי אחר הצהריים 186 גופות, אף שבכל חדרי המתים במחוז יש מקום לכמה עשרות בלבד. באזור גורקה נאלצו להעביר גופות לבית החולים המחוזי בפוקרה. הרשויות נערכות לאיסוף דגימות דנ"א, בין היתר משום שחלק מהגופות נסחפו למרחק רב ונמצאו ללא מסמכים מזהים.

ממשלת נפאל סירבה בתחילה להצעות של הודו, סין, ארצות הברית, בריטניה, יפן, קוריאה הדרומית, סרי לנקה ובנגלדש לשלוח צוותי חילוץ. דובר משרד החוץ אמר כי כוחות הביטחון המקומיים מנהלים את המבצע וכי בשלב זה אין צורך בעזרה מבחוץ. גורמים דיפלומטיים העלו אפשרות שההסתייגות נבעה גם מהרגישות הביטחונית של מחוז רסוואה, הצמוד לטיבט שבשליטת סין, אך הממשלה הכחישה זאת.

ואולם, בעקבות היקף האסון ולחץ מצד מדינות שמאות מאזרחיהן נעדרים, קטמנדו חזרה בה. הממשלה הסכימה לאפשר כניסה מוגבלת של מומחים מהודו, סין, אוסטרליה וקוריאה הדרומית, בעיקר לצורך חילוץ ממנהרות, בדיקות דנ"א וזיהוי פורנזי של גופות.

לפי נתוני מועצת התיירות של נפאל שפורסמו בקטמנדו פוסט⁠, בין הנעדרים נמנים אזרחים מ־31 מדינות. הקבוצה הגדולה ביותר היא של אזרחי הודו, ואחריהם אמריקנים, אוקראינים, אוסטרלים ובריטים. חלק מהזרים שהו באזור במסגרת טיולי הליכה, עבודות תשתית או מסעות עלייה לרגל להר קאילאש שבטיבט.

הודו שלחה 11 רופאים, פרמדיקים ומומחים לחילוץ ממנהרות, לצד משלוח רביעי של ציוד הומניטרי, והציעה לפרוס גם צוותים של הכוח הלאומי לתגובה לאסונות. דרום קוריאה שיגרה צוות תגובה מהירה וביקשה אישור להכניס צוות חילוץ מלא, לאחר שתשעה מאזרחיה נותקו קשר ועשרה אחרים נלכדו במיזם הידרואלקטרי.

ארצות הברית הודיעה על סיוע ראשוני בסך חצי מיליון דולר ושיגור יועץ לתגובה לאסונות. לפי משרד החוץ האמריקני, עשרות אמריקנים טרם אותרו, ושלושה חולצו. האיחוד האירופי התחייב להעביר שני מיליון אירו, קוריאה הדרומית מיליון דולר וקנדה חמישה מיליון דולר קנדי. הצלב האדום פתח בקמפיין לגיוס עשרות מיליוני דולרים עבור פעולות החירום והשיקום.

מבצע החילוץ נעשה תחת איום של אסון נוסף. ביום שישי בבוקר נאלצו הרשויות לעצור את החיפושים למשך כשעה וחצי לאחר שאגם שנוצר מאחורי סכר טבעי של סלעים, קרח ופסולת החל לגלוש. המסוקים קורקעו, אנשי ההצלה הורחקו מגדות הנהר ותושבים שחזרו לבתיהם נדרשו שוב להימלט אל אזורים גבוהים.

עדי ראייה של רויטרס ראו תושבים רצים במעלה הגבעות כאשר מפלס המים החל לעלות. גם בצד הסיני פונו אנשי חילוץ וכלי רכב מחשש שהסכר יקרוס ויחולל נחשול נוסף, או יגרום למפולות סלעים ושלג. לאחר שהתברר כי המים משתחררים בהדרגה והסכנה המיידית פחתה, חודשו פעולות החילוץ, אך האגם ומוקדי חסימה נוספים נמצאים עדיין תחת מעקב.

הפסקת המבצע המחישה את הדילמה של המחלצים: כל שעה שחולפת מקטינה את הסיכוי למצוא ניצולים, אך כניסה לעמקים ולגדות הנהרות עלולה לסכן גם את הכוחות עצמם. בשיטפון נספו או נעלמו גם עשרות חיילים ושוטרים שהוצבו באזור הגבול, לאחר שהמוצבים שלהם נפגעו בנחשול הראשון.

האסון החל בקריסה עצומה של סלעים וקרח באזור פארק לנגטנג. צילומי לוויין העלו כי מקטע ברוחב של כ־600 מטרים התנתק בגובה של כ־5,200 מטר ונפל כ־1,200 מטר אל עמק לנדה. מומחים מעריכים כי נפח החומר שקרס הגיע ל־100 עד 200 מיליון מטרים מעוקבים - כמות המקבילה לעשרות אלפי בריכות שחייה אולימפיות.

בתחילה זיהה המכון הגיאולוגי האמריקני אות סייסמי והועלתה השערה שרעידת אדמה היא שגרמה למפולת. בהמשך תוקנה ההערכה: קריסת הסלעים והקרחון היא עצמה שיצרה אות סייסמי בעוצמה המקבילה לרעידת אדמה בדרגה 5.2.

לפי החוקרים, שכבת הסלע שעליה נח הקרחון התמוטטה והקרחון החליק עמה לעמק. המסה האדירה של קרח, סלעים ועפר חסמה את נהר לנדה ויצרה סכר זמני. מים הצטברו מאחוריו, וכאשר המחסום הטבעי קרס, השתחרר במורד העמק נחשול דמוי צונאמי. הוא עבר לנהרות בוטקושי וטרישולי והמשיך משם למערכת נהר נראיאני, כשהוא נושא עמו בתים, כלי רכב וגופות לאורך מאות קילומטרים.

האירוע אינו מוגדר בשלב זה כהתפרצות קלאסית של אגם קרחוני. באירוע כזה, אגם שנוצר על הקרחון פורץ את הסכר הטבעי המקיף אותו. הפעם נראה כי קריסת סלע וקרח היא שחסמה את הנהר ויצרה את מאגר המים בתוך זמן קצר. עם זאת, החוקרים מדגישים כי נדרש סקר שטח מלא כדי לקבוע בוודאות את שרשרת האירועים.

מומחי אקלים סבורים כי התנאים לקריסה התפתחו במשך שבועות או חודשים. עליית הטמפרטורות והפשרה מוגברת של קרח ושל קרקע קפואה עלולות לערער את מדרונות ההימלאיה. גם גשם שיורד בגבהים שבהם ירד בעבר שלג יכול להחדיר מים בין שכבות הסלע והקרקע ולהחליש אותן. עם זאת, המדענים נזהרים מלקבוע כבר עתה מה היה חלקו המדויק של שינוי האקלים באירוע המסוים.

האסון מתרחש שנה בלבד לאחר שאגם קרחוני בטיבט עלה על גדותיו ופגע באותו אגן נהר. גם אז ניזוק הגשר המרכזי המחבר בין נפאל לסין. הפעם, עם זאת, היקף הקריסה והמרחק שאליו הגיע נחשול המים היו גדולים בהרבה. חוקרים נפאלים כבר מגדירים את האירוע כאסון הטבע הקשה ביותר במדינה מאז רעידת האדמה של 2015.

בינתיים, בעוד החוקרים מנסים להבין כיצד נוצר הנחשול, משפחות ממשיכות להתאסף ליד בתי החולים, המחנות הצבאיים וגדות הנהרות עם תמונות של יקיריהן. המסוקים מוסיפים לטוס, הרחפנים סורקים את הבוץ וצוותי החילוץ נכנסים למנהרות - במרוץ נגד הזמן למציאת חיים נוספים.