הגורו

שוב הת'ר גרהאם מפזזת בבגדים תחתונים, מציעה את חמודותיה לכל חפץ; שוב מריסה טומיי נכנסת לתפקיד המשני של "האשה שליד"; שוב סיפור החלום האמריקאי: בחור הודי עשיר באמביציה ועני בקשרים הופך לכוכב בדרך הכי פחות מתקבלת על הדעת בארץ של האפשרויות הכי בלתי מוגבלות. שוב, התחושה כי ז'אנר הקומדיה מצוי במשבר עמוק. עמוק כל כך, שאפילו ההתכתבות המשעשעת עם בוליווד (תעשיית הסרטים ההודית) לא מצליחה להסתיר.

הדי.וי.די של "הגורו" מספק 91 דקות של חיוך בלתי מחייב, של הומור מכובס משהו, אבל עדיין אפקטיבי למי שמתעקש להיות אסקפיסטי בכוח. שיר הנושא שהפך ללהיט בגלגל"צ (צ'ורי צ'ורי) באמת קליט מאוד, וגם ההסתלבטות העונתית על הניו-אייג' חמודה וכו', אבל מעבר לכך, "הגורו" הוא סרט לא באמת מצחיק. אולי זה אני, שמחפש או צחוק בולמסי מתגלגל או צחוק אנין ומעודן, ותמיד נתקע עם משהו באמצע, שצריך להתאים עצמי לרמת הצחוק הנהוגה היום בקולנוע (ע"ע: "סדנה לעצבים"), ואולי הגיע הזמן לריקוסנפציה של כל ז'אנר הקומדיה. זה הנוכחי, נדמה, פשט את הרגל.

ראמי הוא מורה לריקוד אירובי בהודו שעוזב את המשרה המכניסה ואת קבוצת המעריצות בחוג כדי "לעשות את זה בגדול". באמריקה, אלא איפה? אבל באמריקה, הדרך לכוכבות עוברת בעבודות מלצרות לקייטרינג. באחת ממסעודות הפאר, שכוללת סדנת ניו-אייג' הודית עם גורו, נופל הגורו למשכב, וראמי, עם כשרון המשחק שלו, נכנס לדמותו, תוך שהוא משתמש בחצאי ציטטות שגנב מהת'ר גרהאם, שכמעט והצליח לזיין בסרט פורנו, בו כמעט והצליח להשתתף. הקיצר, הוא הופך לגורו והמשפיט הרשמי של מאריסה טומיי – בת עשירים מפונקת שמחפשת את עצמה בכל מקום מלבד הסביבה הטבעית שלה והופכת אותו לקאלט בקרב חברותיה המפונקות. ליבו, כמובן, שמור להת'ר גראהם, כוכבנית הפורנו שמנהלת חיים כפולים ונראית, כהרגלה, פצצה של רעננות.

בדרך לגלות את האמת על עצמו, להיחשף ולזכות בלב הנערה שהוא רוצה באמת, ראמי נתקל בכל מיני דמויות הזויות ומקושקשות – אתם יודעים, המתכון הקלאסי לסצנות קומיות מופרכות. אבל זהו, שמרוב היכרות עם הז'אנר ועם תבנית הקלישאה הזאת, "הגורו" הופך להעתק של אלף סרטים שקדמו לו. הוא לא רע, שלא תבינו לא נכון. הוא פשוט עוד אחד מני רבים בחוליה של סרטים שמנסים להתאים את עצמם לנוסחה, שעושה רושם שזקוקה לעדכון נוסף. כבר עדיף ג'ים קארי והאחים פארלי – להם לפחות יש את התעוזה להציע משהו אחר, גם אם וולגרי.

כמעט ושכחתי: נוהל התוספות לדי.וי.די. גם כאן, להוציא קליפ חמוד של השוגאבייבס, אין על מה לספר לדודים מהקיבוץ. הערות הבמאי תפלות וחסרות הומור, גלריית תמונות ואוסף טריילרים. למי ולמה זה טוב, לא הצלחתי להבין. אבל עזבו, קחו את "הגורו", תצחקו כמה שאתם יכולים, ובאותה נשימה תזכרו שהכל יחסי בחיים: גם היכולת שלנו לצחוק.