שני אירועים כבשו את הכותרות ביום שלישי. בבוקר ח"כ צבי סוכות שבר אנדרטה בכפר פלשתיני. בערב עופר וינטר השיק מפלגה. או יותר נכון: סוכות שבר אנדרטה בכפר פלשתיני, אבל יש מצב שבאותה הזדמנות הוא גם הקים אנדרטה למפלגת הציונות הדתית.
אפילו חברו לסיעה, אוהד טל, מי שמבחינת המפלגה הוא נציג ה"לייטים" מאפרת שבגוש עציון, שאל בקבוצת הוואטסאפ "האם החלטנו להתאבד?". גם סמוטריץ' כעס. לא על הרצון להרוס את האנדרטה. הוא חושב שצריך להשמיד, להרוס ולנתץ כל מה שמפאר מחבלים. אבל סמוטריץ' מבין היטב שמעבר למעשה עצמו יש גם תמונה. ויש גם תפיסה ציבורית.
סוכות מכוון לארבעת המנדטים של בוחרי המפלגה: החרד"לים, המתנחלים, הציונות הדתית השמרנית. אבל העין של סמוטריץ' נמצאת לגמרי במקום אחר: על ה"לייטים" מרעננה, גבעת שמואל, פתח תקווה, שהם ומודיעין.
אם היינו לפני עשרים שנה, על כל מה שסמוטריץ' עשה בהתיישבות בארבע השנים האחרונות, כל הציונות הדתית הייתה מצביעה לו. אבל הציבור השתנה. הדור הנוכחי של חובשי הכיפות הסרוגות הלייטים הוא דור אחר. הוא משולב בחברה החילונית, פוגש אותה בעבודה, מרוויח כסף, חי במרכז, והוא הרבה יותר כועס על אי-גיוס החרדים מאשר שמח על עוד חווה בשומרון. זו המציאות. סמוטריץ' יודע את זה.
מבחינתו של עופר וינטר, לעומת זאת, סמוטריץ' הוא בכלל לא קהל היעד. הקרב שלו הוא הרבה יותר מול בן גביר מאשר מול סמוטריץ'. הוא פונה למעריצי יוסף חדאד, לקהל של נטעלי שם טוב מהפריפריה, למסורתיים, לימין שמחפש משהו חדש. וינטר עצמו מכיניסט גאה מעלי, ואיש אמוני מאוד, ששילם מחיר בצבא גם על האמונה שלו. אבל הוא מזהה את עצמו הרבה יותר כלוחם בין לוחמים בפלוגה מגבעתי מאשר כמנהיג הציונות הדתית מבין התלמידים בבית המדרש במרכז הרב.
אבל בפוליטיקה, המהות לפעמים פחות חשובה מהתמונה. העשייה של סמוטריץ' נדחקת הצידה ליד תמונות של צבי סוכות עם פטיש ביד. הכיפה של וינטר בולטת יותר מכל החילונים ברשימה שלו. וכך, כמעט בלי שהתכוונו, הגענו לקרב הכי לוהט במערכת הבחירות: וינטר-סמוטריץ'.
רק שזה לא באמת הקרב. וינטר לא בונה על קהל היעד של סמוטריץ'. למעשה, ה'אס' האמיתי שלו הוא בכלל יוסף חדאד. ערבי נוצרי, פעיל הסברה מוצלח, לוחם צה"ל שנפצע, והכי חשוב לסיטואציה הנוכחית: גוף תקשורת בעצמו עם 340 אלף עוקבים בטוויטר, 760 אלף בפייסבוק, כמעט מיליון באינסטגרם וחצי מיליון בטיקטוק. ציוצים שלו מקבלים תהודה עולמית של עשרות מיליוני צפיות. מדובר במפעל תקשורתי עצמאי, שני אולי רק לזה של בנימין נתניהו. וזה נכס דרמטי במערכת הבחירות הזאת.
על פי הערכות שונות, יש כ-600 אלף first-time voters, מצביעים שיגיעו בפעם הראשונה לקלפי. לפחות 420 אלף מהם אינם חרדים או ערבים. על פי המחקרים, זה גם המקום שבו נמצא שיעור גבוה במיוחד של מתלבטים. הם צעירים, ימניים, מסורתיים, והפעם הם משפיעים על ההורים ולא להפך.
כולם עובדים עליהם, בליכוד מינו את הדר מוכתר, גם כפיצוי אבל גם בתקווה שתביא צעירים. בן גביר הולך למועדונים. נפתלי בנט הלך לפודקאסטים המופרעים של הצעירים. כל מפלגה פתחה מטה צעירים, כולם מנסים לדבר בשפה שלהם.הם עשויים להכריע את הבחירות וליוסף חדאד יש שם כוח. כוח משמעותי מאוד.
מבחינתו של וינטר, אין בכלל מה לדבר על חיבור עם סמוטריץ'. זה לא הכיוון, לא השפה, לא ה-DNA. לא בא בחשבון. אז מה אם שניהם חובשים כיפות? זה בערך הדבר היחיד שמשותף ביניהם.
רק בגלל שווינטר, על פי חלק מהסקרים, מפיל את בצלאל מתחת לאחוז החסימה, נצרבה בתודעה התמונה כאילו הדרבי הוא ביניהם. אלא שהדרבי האמיתי של וינטר הוא בכלל מול בן גביר. אולי אפילו מול הליכוד.
וינטר לא מדבר על דרבי בתוך הגוש. להפך. מבחינתו הוא האיש שיכול להחזיר לגוש הימין מצביעים שכבר ברחו לליברמן, לבנט, לטרופר ולאיזנקוט. גם בגוש השינוי יודעים את זה. רונן מנליס, מאנשיו של איזנקוט, הבין את הסכנה ומיהר לצייץ ברכות לווינטר על ההשקה. אלא שהברכה הזאת גררה מיד ביקורת מתוך גוש הימין על וינטר, והוא נאלץ לומר בפומבי את מה שהתכוון ממילא לומר בשלב כלשהו, אבל לא בטוח שהתכוון לשים עליו עכשיו את כל הספוט: אמליץ על נתניהו ובגוש השינוי נשמו לרווחה.
כך או אחרת, להקים מפלגה חדשה זה אירוע מורכב בישראל. להתמודד בבחירות האלה כמפלגה חדשה זה אירוע מורכב עוד יותר. תשאלו את הנדל, טרופר, ארדן, אדלשטיין, בני גנץ, פייגלין ועוד. איילת שקד הבינה ועזבה. כחלון גם כן. האם וינטר יהיה מפלגה משמעותית, כזו שתשנה את מפת הימין, או עוד מפלגה שתעשה הרבה רעש ותקרוס ברגע האמת? נדע בעוד שישים ימים בדיוק.