מחסור בכוח אדם, שכר נמוך ומערכת שיבוצים שלא תמיד מאפשרת התאמה מוקדמת בין הילד לבין מי שאמורה ללוות אותו: מאחורי מערך השילוב של ילדים עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך, התפתח בשנים האחרונות שוק מקביל.
הורים שמבקשים להבטיח לילדיהם משלבת או תומכת חינוך מתאימה מאתרים אותה בעצמם, ובחלק מהמקרים "משלימים שכר" מכיסם, בנוסף לשכר המשולם מהרשות המקומית. ההשלמה עשויה להגיע ל-50 שקלים לשעה, ובמקרים מסוימים אף ל-70-90 שקלים. כך, מי שיכול לשלם עשוי להשיג יתרון משמעותי עבור ילדו, בעוד משפחות אחרות תלויות בשיבוץ של הרשות - אם בכלל יימצא כוח אדם זמין, על רקע מחסור של כ-5,000 סייעות, מה שיוצר פער שקשה מאוד להדביק.
משלבות המבקשות להישאר בעילום שם מתארות כיצד המנגנון עובד. לדברי ריטה (שם בדוי), השכר שהיא מקבלת דרך הרשות המקומית עומד על כ-40-45 שקלים לשעה, בעוד שבמקרים שבהם הגיעה דרך משפחה, הסכום הכולל עשוי להגיע ל-75-80 שקלים לשעה ואף יותר.
את הפער הזה מוכנים חלק מההורים להשלים כדי למצוא משלבת מתאימה ולשמור עליה לאורך זמן. "אני חושבת שהרבה משלבות חיות ככה, כולם יודעים וכולם מעלימים עין", היא אומרת. "רשמית הרשויות בחיים לא ימליצו להורה לעשות דבר כזה, אבל מתחת לרדאר אני מאמינה שמודעים לזה".
כך נוצר לכאורה שוק אפור סביב שירות שאמור להינתן במסגרת מערכת החינוך הציבורית: הרשות מעסיקה את המשלבת ומשלמת את שכרה, ובמקביל יש משפחות שמוצאות אותה בעצמן ומשלמות לה תוספת פרטית.
לדברי המשלבות, הפער אינו מסתכם רק בכסף. כאשר משלבת מגיעה דרך המשפחה, היא יכולה לפגוש מראש את הילד ולבדוק אם קיימת התאמה ביניהם, בעוד שבשיבוץ רגיל של הרשות יכולת הבחירה מצטמצמת משמעותית.
"הם מחליטים לאן אני מגיעה", מספרת אריאל (שם בדוי). "אין לי השפעה לאן אגיע וגם הקשר עם ההורים הוא מזערי. הכול קורה בצורה עקיפה דרך הגננת, וזה יוצר סוג של טלפון שבור". זאת, אף שמשרד החינוך הוציא הנחיה המעודדת קשר ישיר בין המשלבת להורים - בעוד שבשטח, פעמים רבות אנשי החינוך מנסים למנוע אותו, ולעתים קרובות גם מצליחים.
התוצאה היא פער מעמדי-כלכלי מובהק בין משפחות: הורה בעל אמצעים יכול לאתר מראש אשת מקצוע, להציע השלמת שכר ולבחון התאמה, בעוד שמשפחה שאינה מסוגלת לשלם מאות ואף אלפי שקלים נוספים בחודש תלויה לחלוטין במנגנון הציבורי. "אף אחד לא רוצה לעשות את העבודה הזאת בשביל 45 שקלים לשעה", אומרת אחת המשלבות. "אבל לא הכול זה כסף, יש פה שליחות וסיפוק אישי. עם זאת, אין ספק שהפן הכלכלי משפיע מאוד, וחייבים להעלות את השכר כדי שיגיעו אנשים טובים יותר למערכת".
ד"ר ענת משה, ראש המסלול לחינוך מיוחד במכללת בית ברל, מצביעה על פרדוקס עמוק אף יותר: דווקא העובדות בעלות ההכשרה המצומצמת ביותר נדרשות ללוות חלק מהילדים המורכבים ביותר במערכת. "יהיו מי שיגידו שאין שכר ואין תנאים, והכול נכון, אבל יש פרדוקס מבני מובנה בתפקיד הזה", היא מסבירה.
לדבריה, מטרת המשלבת אינה להישאר צמודה לילד לאורך שנים, אלא להביא אותו לעצמאות מרבית. אלא שככל שהשילוב מצליח והילד נעשה עצמאי יותר, הצורך במשלבת פוחת, ובהתאם נפגעת גם היציבות התעסוקתית שלה. "תומכת חינוך עלולה לא לדעת לא רק מי הילד שאיתו תעבוד, אלא גם באיזו מסגרת היא תשובץ וכמה שעות עבודה יהיו לה", מציינת ד"ר משה.
הבעיה מחריפה כאשר משלבת עוברת משנה לשנה בין ילדים בעלי צרכים שונים לחלוטין, מבלי שהכשרתה מותאמת לכך מראש. "נכון, כיום סייעות מקבלות תמיכות והדרכות, אבל זה לא מעוגן כחובה מבנית כחלק מהתפקיד שלהן", מסכמת ד"ר משה. "בסופו של דבר, מדובר בכוח האדם עם הכי פחות ידע והכשרה, שנדרש לעבוד עם הילדים הכי מורכבים במערכת".
ד"ר משה סבורה שהבעיה רחבה בהרבה ממערך המשלבות בלבד. ככל שמספר התלמידים המשולבים גדל (כ-230,000 מתוך כ-418,000 תלמידי החינוך המיוחד), מערכת החינוך "הרגילה" נדרשת לתת מענה למגוון רחב יותר של צרכים, בעוד המורים עצמם אינם בהכרח בעלי הכשרה מתאימה בחינוך מיוחד. "ברגע שהחוק מאפשר ומעודד את השילוב, נדרשים כוח אדם ומשאבים גדולים יותר בחינוך הרגיל", היא מסבירה. "אין את זה, ואז מתחילה כל השרשרת הזאת של הקושי והמורכבות, שבסופה מי שנפגעים הם הילדים, ההורים והצוותים".
לדבריה, "ילדים ישתלבו יותר. זה לא מנגנון שאפשר להחזיר לאחור, וכל מי שחושב כך פשוט לא מבין את המציאות. צריך לחשוב מראש ולפתוח מחדש את כל נושא החוק, הביטויים שלו, הוועדות והיעילות של מה שקורה בשטח".
ד"ר כרמלה איגל, ראש התמחות החינוך המיוחד בלימודי התואר השני בפקולטה לחינוך וחברה בקריה האקדמית אונו ולשעבר מפקחת ארצית במשרד החינוך, טוענת כי משבר תומכות ההוראה הוא רק סימפטום לבעיה רחבה בהרבה באופן שבו המערכת מנהלת את השילוב כולו.
לדבריה, עצם הכינוי "משלבות" מטיל עליהן אחריות כבדה, מבלי שהמערכת מעניקה להן את הכלים הדרושים לכך. "תראה איזה תפקיד ממש עילאי נתנו להן - 'משלבות'. צריך לדעת לעשות את זה", היא אומרת. "אני לא מקבלת את זה שאנשים שעובדים בחינוך, לא משנה מה העיסוק שלהם, לא יהיו בעלי הכשרה מתאימה לתפקיד שהוצע להם".
ד"ר איגל מדגישה כי גיוס עובדים נוספים לבדו לא יפתור את המשבר: "גם אם ישיגו עוד 10,000 עובדים בתנאים לא תנאים - זה לא יוסיף לשילוב. כל התפקידים במערכת צריכים להשתנות, ותומכות ההוראה חייבות להיות מוכשרות. צריך לצקת משמעות לעשייה שלהן ולדעת לעבוד איתן כחלק מצוות שלם".
לדבריה, הצורך בהכשרה מוכר למערכת כבר עשרות שנים. "עוד ב-2002 כבר הבנו שכאשר מרחיבים את השילוב צריך להכשיר את המלוות, את הסייעות כפי שקראו להן אז". עם זאת, היא מזהירה מפני הטלת האחריות לשילוב על המשלבת בלבד: "המשלבות האלה הן לא אלה שמובילות את השילוב. אם המחנכות והגננות לא יידעו לעבוד ביחד, וכל אחד ימשוך לכיוון אחר, העגלה פשוט לא תזוז".
איגל מתנגדת גם לצמצום יכולת ההורים לבחור את סוג המסגרת לילדיהם, כפי שהוצהר על ידי מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן דויד, שקראה לצמצם את מספר הילדים המשולבים בכיתה מ-7 ל-2 בלבד. "המדינה צריכה לסייע להורים למלא את האחריות שלהם, ולא לקחת אותה מהם. ההורה הוא זה שמחליט על הילד שלו. אני מצפה שמי שנוגע בילד ומלווה אותו יהיה עבור ההורה יועץ טוב, ושייבנה ביניהם אמון".
לדבריה, גם ההפרדה הדיכוטומית בין חינוך "רגיל" ל"מיוחד" כבר אינה תואמת את המציאות בשטח: "חינוך מיוחד הוא לאו דווקא מקום פיזי, אלא שירות וזכאות. יש רצף של תמיכות שמתאימות לרמות תפקוד שונות, והשירות הזה צריך ללכת תמיד עם הילד".
מזי לוי, רכזת פורום החינוך המיוחד בוועד העירוני בתל אביב ואם לשלושה ילדים על הרצף האוטיסטי, מכירה את המאבק הזה מקרוב. בתה הבכורה בת ה-15 משולבת בכיתה רגילה, ובעתיד צפוי להשתלב גם בנה השני. "היום, כשאני רואה את ההצלחה של הבת שלי, ברור לי שזה המקום המתאים ביותר עבורה", היא מספרת.
"כל ניסיון לשלוח אותה למסגרת אחרת, מחוץ לסביבה הטבעית שלה, לא יועיל לה", מוסיפה לוי. "נאבקנו כדי שיאמינו בילדים שלנו וביכולת שלהם להשתלב ולהצליח".
צופית גולן, סגנית יו"ר הנהגת ההורים הארצית וראש צוות חינוך מיוחד, טוענת כי המחסור במשלבות "כבר מזמן אינו רק שאלה של כמה כוח אדם חסר, אלא בעיה עמוקה באופן שבו המערכת בנויה ומתייחסת לתפקיד".
לדבריה, התנאים, היעדר ההכשרה וחוסר ההתאמה בין המשלבת לצורכי הילד הופכים את התפקיד לשוחק ומקשים על גיוס ושימור עובדים. "הנפגעים המרכזיים הם כמובן הילדים. שילוב אמיתי לא יכול להתקיים רק משום שילד שובץ בכיתה רגילה", היא מבהירה. "כאשר אין לצדו כוח אדם מתאים, מיומן ומוכשר, ולצוות אין יכולת לתת מענה בשל העומס בכיתה ומגוון הצרכים - גם הילד המשולב לא מקבל את המענה שהוא זקוק לו, ובסופו של דבר כל הכיתה משלמת את המחיר".
בימים האחרונים, ארגוני המורים, הרשויות המקומיות ואפילו במשרד החינוך משתמשים בקלף של "תיקון חוק החינוך המיוחד" אחרי הבחירות. אלא שלדברי גולן, החוק הנוכחי אינו רלוונטי למציאות.
"הכיוון לפתרון נמצא בהמלצות ועדת שפירא: כיתות קטנות יותר, כוח אדם שעובר הכשרה מתאימה, איגום נכון של המשאבים, שכר ראוי למטפלים וליווי מקצועי למנהלים", מסכמת גולן. "בלי שינוי מערכתי כזה, כל פתרון נקודתי פשוט לא יפתור את הבעיה. אם רוצים לדבר על הזכות לחינוך מיוחד ולשילוב אמיתי, צריך לבנות את המערכת סביב הצרכים של הילד, ולא לנסות להתאים את הילד למה שהמערכת מצליחה לספק כרגע".