מדוע הימין מפחד מעופר וינטר?

עופר וינטר הוא מבניה המובהקים והטובים של הציונות הדתית. הוא מביא איתו לפוליטיקה את ערכיה המקוריים - אהבת הארץ, מסורת ישראל, שירות, הקרבה, אחריות אישית ואחדות העם. לא ימין של סיסמאות, פרובוקציות והצגות מול המצלמות, אלא ימין של מעשים, של שירות ושל נכונות לשלם מחיר אישי למען המדינה.

וזו בדיוק הסיבה שחלקים בהנהגת הימין מפחדים ממנו.

בנאום השקת מפלגתו, "עמך ישראל", הצהיר וינטר: "נעשה הכול להקים ממשלת ימין רחבה ככל הניתן, עם כמה שיותר שותפים ציוניים". אלא שהמשפט החשוב ביותר בנאומו היה דווקא השאלה שהציב לציבור: האם אנחנו רוצים לראות בכנסת שאחרי הבחירות את אותו הרכב פוליטי שישב בה ב-7 באוקטובר?".

זו לא הייתה שאלה תמימה. זו הייתה ביקורת קשה ונוקבת על הממשלה ועל הנהגת הימין. מבלי לנקוב בשמות, וינטר אמר למעשה: הימין היה בשלטון, הימין נרדם בשמירה - ולכן גם הימין נושא באחריות לאסון הגדול ביותר שפקד את מדינת ישראל מאז הקמתה.

לדבריו, כדי לתקן ולבנות מחדש דרושים אנשים חדשים: כאלה שלא היו שותפים לכשלי 7 באוקטובר, אלא נלחמו, הקריבו ושילמו מחירים כבדים - וכעת מוכנים להיכנס גם למגרש הפוליטי.

במילים פשוטות, וינטר אינו מתמודד רק מול סמוטריץ', בן גביר או הליכוד על כמה מנדטים. הוא מערער על המונופול שהם מבקשים לעצמם על הגדרת המושג "ימין". הוא שואל אותם: מה עשיתם למען המדינה, מעבר לנאומים, לסיסמאות ולעימותים ברשתות החברתיות? היכן הייתם כשהיה צורך להסתער, לפקד, להגן ולשלם מחיר אישי?

וינטר אינו צריך להתחפש לימין. הוא אינו צריך להוכיח את נאמנותו לארץ ישראל או להצטלם ליד פרובוקציה תורנית. הוא שירת עשרות שנים בצה"ל, פיקד על לוחמים בשדה הקרב, הציג עמדות ימניות גם כשהיה ברור שהן עלולות לפגוע בקידומו - ומשפחתו גורשה מביתה בגוש קטיף.

לכן, כאשר הוא מדבר על אהבת ארץ ישראל, זו אינה סיסמת בחירות. כאשר הוא מדבר על הקרבה, זו אינה מטפורה. וכאשר הוא מדבר על המחיר ששילם בשל אמונותיו, הציבור יודע שמאחורי המילים עומד סיפור חיים שלם.

גם האנשים שמתקבצים סביב וינטר מבטאים תפיסה רחבה ומעניינת יותר של המחנה הלאומי.

יוסף חדאד הוא ערבי-ישראלי נוצרי, לוחם גולני שנפצע בקרב ומי שמקדיש את חייו למאבק באנטישמיות ולהגנה על ישראל בזירה הבין-לאומית. אלי ג'ינו, מפקד גדוד הסיור של גבעתי לשעבר, מביא עמו ניסיון קרבי ומנהיגות מהשטח. לצידם נמצאים העיתונאית נטעלי שם טוב, ללי דרעי, ששכלה את בנה סעדיה בקרבות בעזה, ודמויות נוספות המייצגות שירות, ציונות, אחריות וחיבור לחלקים שונים בחברה הישראלית.

זוהי רשימה המבקשת לומר כי המחנה הלאומי אינו שייך למגזר אחד, למפלגה אחת או לקבוצה שמחלקת תעודות כשרות אידיאולוגיות. יש בה דתיים וחילונים, יהודים וערבים, אנשי צבא, תקשורת, הסברה והתיישבות. המכנה המשותף ביניהם אינו שנאה כלפי המחנה האחר, אלא אהבת המדינה ונכונות לשרת אותה.

האיום המיידי ביותר הוא על בצלאל סמוטריץ'. וינטר צמח מתוך אותו בית אידיאולוגי וחברתי, אבל מגיע עם ביוגרפיה ביטחונית שקשה להתחרות בה. עצם נוכחותו מציבה בפני סמוטריץ' השוואה לא נוחה בין מי שמדבר בשם הציונות הדתית לבין מי שחי בפועל את ערכי השירות, הפיקוד וההקרבה שלה.

גם בן גביר צריך לחשוש. וינטר מציג אלטרנטיבה לימין של פרובוקציות: ימין תקיף, אידיאולוגי וחסר פשרות בענייני ביטחון וארץ ישראל, אך גם ממלכתי, אחראי וראוי לייצג את ישראל בעולם. זהו ימין שאינו זקוק לניפוץ מצבות, להתגרויות או לתמונות שנועדו לייצר כותרת אך מסבות לישראל נזק בין-לאומי כבד.

והאיום מגיע גם לפתחו של הליכוד. וינטר עשוי לפנות לבוחרי ימין שמאסו בממשלה הנוכחית, אך אינם מוכנים לעבור למפלגות המרכז או השמאל. הוא מעניק להם כתובת חדשה: אפשר להישאר נאמנים לערכי הימין - ובכל זאת לדרוש אחריות, התחדשות והחלפתה של ההנהגה שהייתה במשמרת ב-7 באוקטובר.

זו כנראה הסיבה שבסביבת נתניהו כבר נערכים לאפשרות של "קמפיין שתייה" שינסה להחזיר לליכוד מצביעים שיבקשו לעבור לווינטר. החשש אינו תיאורטי: וינטר עצמו טוען כי יש ציבור גדול שברח ממפלגות הממשלה, וכי לראשי המפלגות הקיימות אין יכולת להשיבו.

"אנחנו כאן כדי להחזיר את אנשי המחנה הלאומי הביתה", הדגיש וינטר. "להחזיר אותנו ליסודות של אהבת כל ארץ ישראל, של אהבת כל עם ישראל, של מסורת ישראל. לא בכפייה, באהבה".

במשפט הזה טמון אולי האיום הגדול ביותר שלו על הנהגת הימין הנוכחית. וינטר מבקש להחזיר את הימין לשורשיו: לא רק לאהבת הארץ, אלא גם לאהבת העם. לא רק למסורת, אלא למסורת מתוך אהבה. לא רק לכוח, אלא גם לאחריות. לא רק לזכויות על הארץ, אלא גם לחובות כלפי המדינה.

הוא לא מציע ימין פחות אידיאולוגי. להפך: הוא מציע ימין מלא, עמוק ושורשי יותר. ימין שאפשר להתגאות בו. ימין המבוסס על ערכים ומסורת, אבל גם על שירות, דוגמה אישית, אחדות ואחריות לאומית.

עופר וינטר מפחיד את הימין מפני שהוא מציב מולו מראה. הוא מזכיר למחנה שלם את מה שהיה פעם - ואת מה שחלק ממנהיגיו שכחו בדרך. הוא אינו תוקף אותם מבחוץ, אלא מגיע מתוך אותו בית אידיאולוגי, מדבר באותה שפה ומאמין באותה ארץ. דווקא משום כך הביקורת שלו חדה ואפקטיבית יותר.

בסופו של דבר, השאלה שווינטר מציב לימין אינה רק מי יעמוד בראשו. השאלה היא איזה ימין רוצה להנהיג את מדינת ישראל אחרי 7 באוקטובר: ימין של סיסמאות והסרת אחריות - או ימין של שירות, הקרבה, ממלכתיות וחשבון נפש.

וזו בדיוק השאלה שמפחידה היום את מנהיגי המחנה הלאומי.

משה דבי הוא יועץ אסטרטגי ומומחה ליחסים בין-לאומיים