בסוף שנות ה-80 יצא לדרך באוסטרליה ניסוי שאפתני שנועד לענות על שאלה פשוטה לכאורה: מהי הדרך הטובה ביותר לכרות עצים בלי להרוס את היער לטווח הארוך? החוקרים סימנו שטחים, כרתו עצים בשיטות שונות והחלו לעקוב אחרי מה שצמח במקומם. במשך שנים נאספו נתונים - ואז הפרויקט דעך בהדרגה, דרכי הגישה התכסו בצמחייה והשלט שסימן את אתר הניסוי נפל אל קרקעית היער.
העצים, כמובן, לא ידעו שהמחקר כמעט נשכח. הם פשוט המשיכו לצמוח.
עשרות שנים לאחר תחילת הניסוי חזרו חוקרים מאוניברסיטת מלבורן אל היער בטנג'יל ברן שבמדינת ויקטוריה. מה שהם מצאו שם סיפק הצצה נדירה למה שקורה ליער במשך תקופה ארוכה מאוד אחרי התערבות אנושית - והתוצאה המפתיעה ביותר הופיעה דווקא בשטחים שבהם כרתו חלק גדול מהעצים, אבל לא את כולם.
הניסוי שנועד למצוא חלופה לכריתה של יער שלם
בשנות ה-80 התחולל באוסטרליה ויכוח חריף סביב כריתה מלאה - שיטה שבה כורתים את כל העצים הבוגרים, או כמעט את כולם, באזור מסוים בבת אחת.
מבחינת תעשיית העץ, השיטה הייתה יעילה וגם אפשרה למינים מסוימים להתחדש היטב. מנגד, ארגוני סביבה הזהירו שכאשר אזור שלם נכרת, בעלי חיים וצמחים עלולים לאבד בבת אחת את בית הגידול שלהם.
כדי לבדוק אם יש דרך אחרת, ממשלת ויקטוריה השקיעה סכום גדול בתוכנית מחקר ארוכת טווח. בין 1987 ל-1989 הוקמו אתרי ניסוי בטנג'יל ברן שבמרכז ויקטוריה ובקאבג' טרי קריק שבמזרח המדינה.
החוקרים חילקו את היער לאזורים וטיפלו בכל אחד מהם אחרת. בחלק מהשטחים בוצעה כריתה מלאה, באחרים נפתחו קרחות קטנות יותר, ובחלקם בוצע דילול כבד - כלומר 50% עד 70% מהעצים נכרתו והיתר נשארו לעמוד. לצד כל אלה נשמרו גם שטחי יער שלא נגעו בהם כלל, כדי שישמשו קבוצת השוואה.
אלפי שתילים ועצים נמדדו לאורך השנים. בהתחלה נדמה היה שהתשובה די ברורה. עד תחילת שנות ה-2000 נמצא כי האקליפטוסים התחדשו בצורה טובה במיוחד בשטחים שנכרתו לחלוטין. באזורים שבהם נותרו עצים גדולים או נפתחו רק קרחות קטנות, ההתחדשות הייתה פחות חזקה.
התוצאות פורסמו, המעקב הלך והצטמצם - והניסוי נשאר מאחור.
ואז החוקרים חזרו ליער
ב-2014 הגיעה קבוצה מאוניברסיטת מלבורן לטנג'יל ברן במסגרת לימודי יערנות. אחד מעמיתיהם, שהיה מעורב בהקמת הניסוי המקורי, הציע להם לבקר בשטח ולראות במו עיניהם מה קרה לכל אחת משיטות הטיפול.
כמעט 30 שנה לאחר הכריתה המקורית, חלק מהתוצאות הישנות עדיין היו ברורות. בשטחים שנכרתו לחלוטין ובקרחות הגדולות צמחו אקליפטוסים רבים ונמרצים.
אבל אז הם הגיעו לשטחים שעברו דילול כבד.
העצים שנותרו שם היו עצומים.
למרות שגילם היה כ-80 שנה בלבד, קוטרם של הגדולים שבהם היה בממוצע יותר ממטר בגובה החזה, וחלק מהעצים הגיעו לקוטר של יותר ממטר וחצי. החוקרים הסבירו שהסיבה הגיונית למדי: אחרי שרוב שכניהם נכרתו, העצים שנותרו קיבלו הרבה יותר מקום, אור ומשאבים - וניצלו אותם היטב.
העצים הגדולים ביותר בשטחים המדוללים היו רחבים בכ-20% מהעצים הגדולים בשטחי היער שלא נכרתו כלל.
אבל הגודל היה רק ההתחלה.
עוד בנושא
מדענים הורידו חולדי שק להר געש ליום אחד. אחרי 40 שנה - התוצאה מדהימה
סין שתלה מיליארדי עצים - ואז המדענים שמו לב למשהו מוזר
הם החזירו לעצמם את כל הפחמן שאבד בכריתה
כשהחוקרים בחנו כמה פחמן נאגר בעץ לאורך השנים, הם גילו תוצאה מפתיעה עוד יותר.
השטחים שעברו דילול כבד אגרו בעץ שלהם כמות פחמן דומה - ובחלק מהמקרים אף גבוהה - מזו שנמצאה בשטחי היער שלא נכרתו.
בתוך כ-30 שנה, הצמיחה המואצת של העצים שנותרו הצליחה למעשה לפצות על הפחמן שאבד כאשר שאר העצים נכרתו. מעבר לכך, היער המדולל צבר מאז פחמן נוסף בקצב שהשתווה לעלייה שנרשמה בשטחי הביקורת שלא עברו כריתה.
מבחינת החוקרים, זו תוצאה משמעותית משום שהיא מערערת על ההנחה שלפיה הבחירה חייבת להיות תמיד בין הפקת עץ לבין שמירה על יכולתו של היער לאגור פחמן.
לעצים הגדולים יש גם יתרונות נוספים. הם עמידים יותר בפני שריפות מעצים קטנים, ולכן הסיכוי שלהם לשרוד שריפה גבוה יותר. ככל שהם גדלים ומתבגרים, גדל גם הסיכוי שייווצרו בהם חללים טבעיים שמשמשים בית לבעלי חיים.
אחד מהם הוא פוסום הפיה (שנקרא גם פוסום הסנאי), חיית כיס קטנה ונדירה שחיה ביערות האלה וזקוקה לשילוב של עצים בעלי חללים וצמחייה צפופה כדי למצוא מחסה, לנוע ולהשיג מזון.
כשהחוקרים הציבו מצלמות מעקב באזורי הניסוי, הם מצאו את הפוסומים דווקא בשטחים שעברו דילול כבד - ולא בשטחי הביקורת שלא נכרתו. החוקרים מדגישים שמדובר במין אחד בלבד מתוך מערכת אקולוגית שלמה, ולכן אי אפשר להסיק מכך שדילול הוא תמיד הפתרון הנכון.
אז צריך להתחיל לדלל יערות? ממש לא בכל מקום
למרות התוצאה המרשימה, החוקרים מזהירים שלא להפוך אותה למתכון אוניברסלי.
הממצאים לא אומרים שדילול עצים הוא תמיד הבחירה הטובה ביותר, ובוודאי לא שכל יער צריך לעבור כריתה חלקית. סוג היער, גיל העצים, בעלי החיים שחיים בו, הסיכון לשריפות ומטרות ניהול השטח יכולים לשנות לחלוטין את התוצאה.
גם הכריתה המלאה לא "נכשלה" בניסוי. להפך - באזורים שנכרתו לחלוטין צמח דור חדש וצפוף של אקליפטוסים, בדיוק כפי שהמחקרים הראשונים הראו. שיטות שונות פשוט יצרו, לאורך עשרות שנים, יערות שונים מאוד זה מזה.
וזו מבחינת החוקרים אחת המסקנות החשובות ביותר: אין שיטה אחת שמסוגלת לפתור את כל הבעיות.
דילול עשוי במקרים מסוימים לאפשר להפיק עץ ובמקביל לשמור על מלאי הפחמן ולעודד היווצרות של עצים גדולים ומבנה יער מורכב יותר. במקומות אחרים, השארת היער ללא התערבות או שימוש בשיטה אחרת עשויים להיות נכונים יותר.
המחקר החדש מציע גם לקח רחב יותר שלא קשור רק לעצים: לפעמים ניסויים שנראים כאילו הסתיימו רק התחילו לספק את התשובות המעניינות באמת.
ברחבי אוסטרליה קיימים ניסויי יערנות ותיקים נוספים שנזנחו עם השנים בגלל קיצוצים, שינויי מדיניות או חילופי גופים ממשלתיים. החוקרים סבורים שכדאי למצוא אותם ולבדוק מה קרה בהם.
אחרי הכול, אפשר להפסיק לממן מחקר, לפרק צוות ולתת לדרך המובילה אליו להיעלם בתוך הצמחייה. ליער עצמו יש לוח זמנים אחר לגמרי.