אחרי 78 שנה נמצאה האלטלנה בעומק הים מול חופי ישראל. אבל האמת היא שאלטלנה מעולם לא באמת שקעה. היא נשארה עמוק בתודעה של הימין הישראלי, ולא רק כאירוע היסטורי אלא כטראומה פוליטית: הרגע שבו מחלוקת פנימית כמעט הפכה למלחמת אחים.
ביוני 1948 היו במדינה שזה עתה קמה שני מחנות חמושים, היו נשק, ירי והרוגים. החלטתו של בגין להורות לאנשיו שלא להשיב אש הייתה החלטה היסטורית נכונה. מדינה אינה יכולה להתקיים כאשר לכל מחנה פוליטי יש כוח חמוש משלו. במובן הזה, אלטלנה הייתה אחד מרגעי היסוד של הממלכתיות הישראלית, שכן היא ביטאה את המעבר מן היישוב המפוצל למדינה ריבונית המחזיקה במונופול על השימוש המאורגן בכוח.
אבל מה שהיה חוכמה היסטורית ב־1948 הפך ברבות השנים לרפלקס שמסר את הימין. בכל פעם שהימין מגיע לעימות אמיתי עם מוקדי כוח שאינם נבחרים, נשלפת אלטלנה מן המצולות התודעתיות: אל תחריפו, אל תלכו עד הסוף, אל "תשברו את הכלים", כי עוד רגע תהיה מלחמת אחים. אפילו בתוך הימין עצמו הפכה "ממלכתיות" לעיתים לשם קוד לנסיגה.
כך קרה ברפורמה המשפטית, וביתר שאת בליל גלנט ובנאום "משפט שלמה" של נתניהו. אפשר היה להתנגד לרפורמה, לחשוב שהיא שגויה, מהירה מדי או בלתי מאוזנת. אבל אין שום דמיון מושגי בין אלטלנה לבין שימוש ברוב פרלמנטרי כדי לשנות את כללי המשטר. באלטלנה השאלה הייתה אם למדינה יהיו שני צבאות. ברפורמה השאלה הייתה מי מוסמך לקבוע את כללי המשחק החוקתיים. זו אמנם מחלוקת חריפה, אבל היא אינה מלחמת אזרחים.
הממלכתיות המקורית של בן-גוריון הייתה במידה רבה תפיסה רפובליקנית, שלפיה המדינה היא מעל המפלגה, החוק מעל המיליציה, והאינטרס הציבורי מעל האינטרס הסקטוריאלי. הממלכתיות ביקשה להעביר את המאבק מן המחתרות והמסגרות השבטיות אל מוסדות המדינה והזירה הדמוקרטית. אבל היא לא נועדה לבטל את המאבק עצמו. ממלכתיות פירושה מונופול של המדינה על האלימות; אבל אין משמעה מונופול של מוסד אחד על פרשנות החוקה.
וזו הבחנה קריטית. כי בדמוקרטיה קיימת לא רק סכנה של אנרכיה מלמטה, אלא גם סכנה של אוליגרכיה מלמעלה. אם מוסדות בלתי נבחרים מרחיבים בהתמדה את כוחם, והרוב הנבחר משתכנע שכל התנגדות נחרצת להם היא "בלתי ממלכתית", אז נוצרת א-סימטריה מובנית, שבה צד אחד מפעיל את מלוא הכלים המוסדיים שברשותו, ואילו הצד השני עסוק בהוכחת נימוסיו.
אז בין כניעה לבין אלימות נמצא מרחב עצום של מאבק דמוקרטי. יש מאבק ציבורי, יש מנעד רחב של מנגנוני "אי ציות" עקיפים, ויש גם שיתופי פעולה עם גורמים בחו"ל. ספרות המחקר על התנגדות אזרחית מלמדת שכוח אינו נשען רק על כפייה; הוא נשען גם על שיתוף פעולה, לגיטימציה וצייתנות. מי שמבקש לשנות מבנה כוח אינו חייב להפעיל אלימות. הוא יכול לשלול ממנו, באופן דמוקרטי ולא-אלים, את מקורות התמיכה שלו.
במשפט החוקתי קיים גם מה שמארק טשנט כינה "constitutional hardball": - כלומר, שימוש תקיף בכלים המצויים בתוך גבולות המשפט כדי לשנות יחסי כוח מוסדיים. וישנה גם תפיסה שלפיה בית המשפט אינו בעל מונופול בלעדי על משמעות החוקה. לינקולן ניסח זאת היטב בנאום ההשבעה הראשון שלו: הוא אמנם הכיר בכך שפסק דין מחייב את הצדדים, אבל הזהיר שאם שאלות חיוניות הנוגעות לעם כולו יוכרעו באופן סופי ובלתי הפיך בידי בית המשפט, העם יחדל למעשה להיות שליט של עצמו.
כמובן, גם למאבק דמוקרטי תקיף חייבים להיות גבולות. לא אלימות, לא איומים, לא מיליציות ולא אנרכיה. גם "משחק חוקתי קשוח" יכול להפוך למסוכן אם הוא מוחק לחלוטין את כללי המשחק המשותפים. אבל אי אפשר להפוך את החשש מפני הקצנה לווטו קבוע על כל שינוי מבני. דמוקרטיה איננה שקט תעשייתי; היא מערכת שמאפשרת מאבק אמיתי על כוח בתוך כללים שווים.
אלטלנה צריכה אפוא ללמד את הימין דבר אחד: לא יורים באחים. היא לא צריכה ללמד אותו לא להילחם. כי ממלכתיות אמיתית אינה פסיביות מול מוסדות המדינה; היא מאבק על כך שהמדינה עצמה תישאר כפופה לריבון הדמוקרטי. ממלכתיות בלי ריבונות היא כבר לא ממלכתיות. היא משמעת.
פרופ' משה כהן-אליה הוא מומחה למשפט חוקתי, ומייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".