בשבוע שעבר הגישה אזרבייג'ן תביעה נגד CNN בבית משפט פדרלי בארצות הברית, בעקבות דיווח שלטענתה היה שקרי ומשמיץ בנוגע לתפקידה בעימות עם איראן ב-2026. CNN טענה כי ישראל הציבה בשטח אזרבייג'ן אנשי צבא ומודיעין וכי נעשה שימוש בשטח המדינה לצורך פעילות נגד איראן.
באקו דחתה את הטענות באופן חד משמעי והבהירה כי היא אינה מאפשרת לאף מדינה להשתמש בשטחה לצורך פעילות צבאית נגד מדינה שכנה או נגד מדינה שלישית.
זה לא רק מאבק על מוניטין.
לטענות כאלה עלולות להיות השלכות ביטחוניות ממשיות. משמרות המהפכה כבר הזהירו כי מדינות שיארחו כוחות שישמשו לתקיפות נגד איראן עלולות לעמוד בפני תגובה. במרץ 2026 חדרו למרחב האווירי של אזרבייג'ן רחפנים שלטענת באקו שוגרו מאיראן, ופגעו סמוך לנמל התעופה בנחצ'יבאן וליד בית ספר. אזרחים נפצעו. טהרן הכחישה אחריות.
על רקע כזה, דיווח שמציג את אזרבייג'ן כשותפה לפעילות צבאית נגד איראן, ולא כמדינה שכנה שמבקשת להישאר מחוץ לעימות, אינו עניין תיאורטי. הוא עלול להשפיע על יחסים דיפלומטיים, על שיקולי ביטחון ובסופו של דבר גם על חיי אזרחים.
אזרבייג'ן טוענת גם כי CNN הסתמכה במידה רבה על מקורות אנונימיים, אף שהרשת קיבלה הכחשה רשמית עוד לפני הפרסום.
במקרה הזה, השימוש במקורות עלומי שם מחייב תשומת לב מיוחדת. מקור שמוגדר רק כמי ש"מכיר את הנושא" יכול בהחלט להיות אדם שמצוי היטב בפרטים. אבל בסביבת המידע האיראנית אי אפשר לשלול גם את האפשרות שמקור כזה קשור לגורם בעל אינטרס, לרבות גורם מתוך משמרות המהפכה, שמעוניין לעצב את הסיפור.
לציבור אין דרך לדעת מהי הזיקה המוסדית של המקור, עד כמה הוא קרוב לאירועים שעליהם הוא מדבר או אם יש לו אינטרס משלו.
העובדה שאפילו גורמים איראניים דחו בהמשך חלקים מהתיאור רק מדגישה עד כמה הגרסה הייתה שנויה במחלוקת. אלא שבשלב הזה, הדיווח של CNN כבר החל להתגלגל ברחבי האזור כמעט כעובדה מוגמרת.
וכאן הסיפור כבר גדול יותר מ-CNN או מאזרבייג'ן.
גם אם הדיווח של CNN היה מוגזם, חלקי או נשען על מידע שאינו פומבי, עצם פרסומו העניק לאיראן כלי רב ערך לחיזוק אחד הנרטיבים הוותיקים שלה: שאזרבייג'ן משמשת בסיס לפעילות צבאית ומודיעינית ישראלית נגד הרפובליקה האסלאמית.
הדיווח היה משמעותי במיוחד משום שהוא דמה מאוד לטענות האיראניות שלפיהן אזרבייג'ן אירחה מתקנים ישראליים ששימשו לפעילות נגד איראן, בין היתר במהלך מבצע "עם כלביא" ומבצע "אריה שואג". כלי תקשורת איראניים, ובהם Tabnak, Mashregh ו-ILNA, ציטטו בהמשך את CNN כהוכחה לנוכחות צבאית ישראלית באזרבייג'ן.
כך פועלת מלחמת מידע.
היא לא נשענת רק על בדיות. היא פועלת גם באמצעות ציטוט חלקי, השמטת הסתייגויות, חזרה בלתי פוסקת והפיכת טענות לעובדות לכאורה.
דיווח שמתחיל במקורות אנונימיים, בניסוחים זהירים ובשאלות פתוחות יכול להפוך בהדרגה ל"אישור" של דברים שטהרן טענה קודם לכן, בלי שהציגה להם ראיות פומביות משכנעות.
מבחינת האיראנים, עצם העובדה שהטענה הופיעה ב-CNN היא נכס. כשגורמים בטהרן מדברים בעצמם על בסיסים ישראליים או על פעילות חשאית באזרבייג'ן, קהלים רבים בעולם עשויים לפטור את הדברים כתעמולה איראנית.
אבל ברגע שגוף תקשורת אמריקני מוכר מפרסם טענות דומות, התקשורת האיראנית כבר יכולה להישען על מקור בעל אמינות בינלאומית.
זה כבר לא "איראן טוענת". זה הופך ל"אפילו CNN אישרה".
זו הסיבה שבעיניי התביעה של אזרבייג'ן היא הרבה יותר מסכסוך משפטי. מדובר בניסיון להטיל מחיר על הפצת טענות שבאקו רואה כדיסאינפורמציה מסוכנת.
אם התביעה תתקבל או תידחה, יכריע בית המשפט האמריקני. אבל עצם ההחלטה של אזרבייג'ן לנקוט הליך משפטי היא משמעותית.
באקו לא הסתפקה בהכחשה ולא חיכתה שמחזור החדשות יעבור הלאה. היא החליטה שטענות שלדעתה פוגעות במוניטין שלה ועלולות לסכן את ביטחונה הלאומי צריכות לקבל מענה מוסדי, ובמקרה המתאים גם מענה משפטי.
וכאן מגיעה ההשוואה לישראל.
במשך שנים מתמודדת ישראל עם דיווחים עוינים, האשמות קשות במוסדות בינלאומיים וקמפיינים של פעילים ורשתות אנטי-ישראליות. פעילים, עיתונאים ובכירים בינלאומיים חוזרים על טענות כאלה שוב ושוב, עד שטענה שנויה במחלוקת מתחילה להישמע כמו עובדה מקובלת.
אלא שתגובתה של ישראל לעיתים קרובות מפוצלת. ארגונים יהודיים פרטיים, חוקרים, עורכי דין ואנשים פרטיים נשארים להתמודד עם הנרטיבים האלה, בעוד שהמדינה עצמה כמעט שאינה מפעילה אסטרטגיה משפטית או מוסדית סדורה.
דוגמה עדכנית לכך היא המהלך שמובילים בני משפחתו של רפאל למקין ואיגוד הארגונים היהודיים באירופה מול מכון למקין למניעת ג'נוסייד בארצות הברית. לטענתם, המכון מעוות את מורשתו של למקין ומשתמש בשמו כדי לקדם האשמות כוזבות של רצח עם נגד ישראל. יותר מ-100 מכתבים נשלחו לגורמים בפנסילבניה ולבכירים פדרליים, בהם המושל ג'וש שפירו והתובע הכללי דייב סאנדיי, בדרישה לבדוק את השימוש שעושה המכון בשמו ובדמותו של למקין.
הדוגמה הזאת ממחישה בעיה רחבה יותר: בהיעדר אסטרטגיה מדינתית סדורה, גופים פרטיים ואנשים בודדים נשארים להתמודד עם מוסדות שטענותיהם עשויות להשפיע על הדרך שבה ישראל נתפסת בעולם.
ישראל אינה צריכה לתבוע כל מבקר, עיתונאי או ארגון בגלל פרסום שהיא רואה כבלתי הוגן. גם הליכים משפטיים אינם צריכים להפוך לתחליף לוויכוח לגיטימי או לכלי נגד עיתונות רצינית.
אבל יש הבדל בין ביקורת לבין טענות עובדתיות שעלולות לגרום נזק דיפלומטי, משפטי או ביטחוני ממשי.
כאשר ניתן להוכיח שטענות כאלה שקריות, או כאשר טענות שנויות במחלוקת מוצגות שוב ושוב כעובדות, למדינה צריכה להיות יכולת להגיב באופן שיטתי. זה יכול לכלול תגובה עובדתית מהירה, דרישה לתיקון, פנייה למוסדות הרלוונטיים ובמקרים חריגים גם הליכים משפטיים.
היכולת של אזרבייג'ן להשפיע בזירה הבינלאומית אולי מוגבלת יותר מזו של ישראל, אבל באקו הראתה נכונות להשתמש בכלים שעומדים לרשותה כאשר היא מאמינה שנרטיב מסוכן מאיים על האינטרסים שלה.
גם ישראל צריכה לשים לב לכך.
במלחמת המידע המודרנית, שתיקה לא בהכרח גורמת לטענה להיעלם. לפעמים היא פשוט נותנת לה זמן לצבור עוד ציטוטים, עוד לגיטימציה ועוד משקל, עד שכמעט נשכח שמלכתחילה היא כלל לא הייתה ודאית.
אזרבייג'ן החליטה שטענות חמורות שפוגעות במוניטין שלה ובביטחונה לא יישארו ללא מענה. מבחינתה, צריך לערער עליהן, ובמקרה המתאים גם להעמיד אותן למבחן משפטי.
ישראל צריכה לשאול את עצמה למה היא משאירה את המשימה הזאת לעיתים קרובות כל כך לאחרים.
אלכס גרינברג הוא חוקר איראן ועמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS). בעבר שירת במחלקת המחקר של אמ"ן, וכיום עוסק באיראן, בקווקז ובניתוח מודיעיני וגיאופוליטי.