הוא פותח את הדלת רגע לפני הקידוש. לוחם חרדי חוזר הביתה מהצבא לשבת, המדים עדיין עליו, התיק על הכתף, ובבית כבר מחכים לו סביב השולחן. עוד רגע היין יימזג לכוס, החלות יתגלו מתחת לכיסוי והמשפחה תתחיל לשיר "שלום עליכם". תמונה ישראלית חמה, משפחתית, כמעט מושלמת.
ואז מגיע הפאנץ'. על המסך מופיע פתק ההצבעה של ש"ס ולצדו הכיתוב שלפיו יותר מ-30 אלף חיילים ואנשי קבע הצביעו למפלגה בבחירות האחרונות. כאילו המפלגה לא הובילה את חוק ההשתמטות ואריה דרעי לא התפאר בנכדיו סרבני הגיוס.
תוך שעות כבר שוגרה עתירה דחופה של מפלגת "ישר!" בראשות גדי איזנקוט, פרצה סערה ברשת ומשפחות שכולות זעמו על הניצול הציני של דמות החייל.
יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט נעם סולברג, הורה לש"ס ולאריה דרעי להסיר אותו מיד מכל הפלטפורמות. על הדרך התברר שגם הצגת אותיות המפלגה בשלב הזה של הקמפיין אסורה.
שלושה ימים קודם היה תורם של נפתלי בנט ומפלגת "ביחד". בסרטון שעסק בשוויון בנטל ובאי גיוס חרדים שולבו ברקע דבריו קטעים של חיילי צה"ל בפעילות מבצעית ותותח שיורה.
הליכוד עתר, וסולברג הורה למחוק את הקטעים הצבאיים, בלי לפסול את הסרטון כולו. במקרה הזה, חשוב לדייק, ההכרעה נשענה על האיסור להשתמש בנכסי צה"ל לצורכי תעמולה, ולא על הקביעה שצה"ל מזוהה פוליטית עם בנט.
ולפני בנט היה איזנקוט. הוא נראה צועד, כשמאחוריו לוחמים ואזורי לחימה. אלא שהפעם היה טוויסט שמתאים ל-2026. אלה בכלל לא היו חיילים. הם לא התגייסו, לא קיבלו נשק ולא דרכו מעולם בבסיס צבאי. הם נולדו במחשב באמצעות בינה מלאכותית.
גם הכנסת מבינה שהמגרש השתנה
זה לא עזר. הליכוד עתר, מפלגת "ישר!" טענה שמדובר בדמויות פיקטיביות לחלוטין, וסולברג קבע שגם חייל שלא היה ולא נברא יכול להפר את החוק. מה שקובע הוא הרושם שנוצר אצל הצופה, ואם הוא רואה מולו חייל צה"ל, העובדה שמאחורי המדים אין בן אדם אלא פיקסלים לא ממש משנה.
הסרטון הוסר והמפלגה חויבה בהוצאות. וכך, בתוך ימים ספורים, ועדת הבחירות המרכזית מוצאת את עצמה עסוקה שוב ושוב בשאלה אם החייל שמבליח לכמה שניות בפיד אמיתי, מזויף, מצולם או מפוקסל, ואם תותח שיורה ברקע חצה את הגבול בין המחשה חזותית לתעמולה אסורה.
חוק הבחירות (דרכי תעמולה) נולד ב-1959. הסעיף שאוסר שימוש בצה"ל באופן שעלול ליצור רושם שהצבא מזוהה עם מפלגה נוסף בשנת 2000. טיקטוק לא היה קיים, פייסבוק עוד לא נולד, טוויטר היה ציוץ של ציפור ובינה מלאכותית יוצרת היתה עניין לסרטי מדע בדיוני.
התעמולה התנהלה בטלוויזיה, ברדיו, בשלטי חוצות ובמודעות בעיתון. המחוקק יכול היה לפחות לדמיין שהוא יודע איפה נמצא הקמפיין ואיך עוצרים אותו. העולם הזה מת. הקמפיין של 2026 נמצא בכל מקום ובשום מקום.
הוא נמצא בכל פלטפורמה אפשרית. סרטון יכול להגיע למאות אלפי אנשים לפני שמישהו הספיק לנסח עתירה נגדו. עד שהמפלגה מגיבה והשופט מוציא צו, הוא כבר עשה את העבודה. הוא שותף, הוקלט, נחתך והופץ מחדש. לנסות למחוק אותו בשלב הזה דומה לניסיון להחזיר משחת שיניים לשפופרת.
האבסורד גדל כשנכנסת לתמונה הבינה המלאכותית. היום אפשר לייצר בתוך דקות מחלקה שלמה שמעולם לא היתה קיימת, להחליף מדים, להעלים סמל, לטשטש פנים או לייצר צללית.
כל החלטה משפטית מדויקת יכולה להפוך למדריך לקמפיינר הבא, שילמד איפה עובר הקו ויתקרב אליו עד למילימטר. המחוקק כבר נדרש להתמודד עם השימוש בבינה מלאכותית בתעמולת בחירות ועם הצורך לסמן תוכן שנוצר או שונה באמצעים דיגיטליים. גם הכנסת מבינה שהמגרש השתנה.
המסר מותר, הפיקסל אסור
האיסור על שימוש בילדים בתעמולת בחירות הגיוני. ילדים הם קטינים, וצריך להגן עליהם מפני ניצול פוליטי וחשיפה שלא בחרו בה. לעומת זאת, את השימוש במשפחות שכולות ובפצועי צה"ל אין צורך להסדיר באיסור גורף. מפלגה חפצת מנדטים שתנסה לעשות עליהם סיבוב פוליטי תירה לעצמה ברגל, ואם בכל זאת תבחר לעשות את זה, הציבור ישפוט אותה לחומרה בקלפי.
לא כל מעשה מכוער, חסר רגישות או מטומטם דורש חוק שיאסור אותו. וחייל שמופיע לכמה שניות בתעמולת בחירות? למי, לכל הרוחות, אכפת? אלמלא החוק הזה, ספק אם מישהו היה עוצר את הגלילה בפיד כדי לתהות אם החייל ברקע מצביע לבנט, לש"ס או לאיזנקוט.
ומפני מה בדיוק מגינים כאן על צה"ל? מפני פוליטיקה? הצבא נמצא עמוק בתוכה ממילא. גיוס החרדים, המילואים, ניהול המלחמה והאחריות למחדל הפכו אותו לאחד הנושאים הפוליטיים הבוערים בישראל. האמון המוחלט בצה"ל ובמפקדיו נשבר לרסיסים ב-7 באוקטובר ולא שוקם מאז.
הפרדוקס כאן צורח. מועמד יכול לדבר שעות על שירותו הצבאי. רמטכ"ל לשעבר יכול לבנות חלק ניכר מהקמפיין על הרקורד הביטחוני שלו, ואפילו להשתמש בתמונות ארכיון מעברו הצבאי או בצילום חדשותי שלו מהתקופה שבה לבש מדים.
מפלגה יכולה לנהל מערכת בחירות שלמה סביב גיוס חרדים, מלחמה, מילואים וביטחון. אבל ברגע שעורך וידאו שתל מאחוריו לכמה שניות דמות שנראית כמו חייל, המערכת המשפטית נדרכת. המסר מותר, הפיקסל אסור.
וכל זה עולה בזמן ובאנרגיה. ועדת הבחירות אמורה להתמודד עם מערכת בחירות יצרית, טעונה וטכנולוגית, עם זיופים, בוטים, דיפ פייקים, קמפיינים אנונימיים, ניסיונות השפעה ומידע כוזב.
בתוך כל אלה היא נדרשת להקדיש שעות שיפוטיות יקרות לשאלה אם תותח שהופיע לכמה שניות ברקע של בנט הוא שימוש אסור בנכסי צה"ל, או אם החייל שלא קיים מאחורי איזנקוט נראה יותר מדי כמו חייל שכן קיים. ובזמן שהמערכת עסוקה בפיקסלים ובמדים, מערכת הבחירות עצמה עוסקת בדברים קצת יותר חשובים: מלחמה, גיוס, מילואים, כלכלה ויוקר המחיה.
וזה לא שוועדת הבחירות מאוהבת בחוק הזה. להפך. כבר לפני שנים הוקמה ועדה ציבורית לבחינת חוק דרכי תעמולה, שקבעה שהדינים המסדירים את תעמולת הבחירות מיושנים וחסרים בחלקם, ושחלק מההוראות התיישנו בעקבות השינויים שחלו מאז שנות ה-50. זאת לא תובנה שנולדה אתמול בבוקר בגלל טיקטוק או איזנקוט. המערכת יודעת כבר שנים שהחוק מתקשה להדביק את המציאות.
ובכל זאת, הכנסת לא השלימה את העבודה. היא מתקנת פה, מוסיפה הוראת שעה שם, ובינתיים ועדת הבחירות נאלצת לאכוף בנחישות את מה שכתוב בספר החוקים. התוצאה היא גוף שצריך להגן על טוהר הבחירות בעידן של בינה מלאכותית, אבל מבזבז אנרגיה משפטית יקרה במרדף אחרי מדים, תותחים וחיילים שנוצרו במחשב.
רק הפוליטיקאים מרוויחים מהאיוולת הזאת. המפלגה שהפרה את החוק מקבלת חשיפה חינם, היריבה מקבלת עתירה וכותרת, והסרטון שנאסר זוכה לעוד סיבוב הפצה דווקא מפני שנאסר.
לפעמים הפסילה עצמה כבר הופכת לחלק מהקמפיין. סרטון שהיה יכול לחלוף בפיד ולהיעלם מקבל עתירה, החלטת שופט, כותרות ויחסי ציבור שלא היה מקבל אם אף אחד לא היה דורש להסיר אותו. ככה זה כשמנסים לתקן בינה מלאכותית במפתח שבדי.