הודעת איחוד האמירויות על עצירת כלל הסחר, הפעילות המסחרית והעסקאות הפיננסיות עם איראן היא הצעד הכלכלי החריף ביותר שנקטה אבו-דאבי נגד טהראן. על רקע המלחמה והפגיעה האיראנית בתשתיות בשטח האמירויות, ההחלטה מובנת ואף מתבקשת. מדינה אינה יכולה לראות בשכנתה איום ישיר על ביטחונה ובה בעת לאפשר לה להמשיך ליהנות כמעט ללא הפרעה מאחד המרכזים המסחריים והפיננסיים החשובים באזור. אלא שבמקרה האמירתי קיים פער גדול בין הכרזה על ניתוק לבין היכולת לממש אותו. במילים פשוטות: קל להצהיר, קשה לקיים.
במשך עשרות שנים הייתה דובאי הרבה יותר משותפת סחר חשובה של איראן. היא הייתה אחד השערים המרכזיים של הכלכלה האיראנית לעולם. הקרבה הגיאוגרפית, הקהילה האיראנית הגדולה שבשטח האמירויות, הנמלים המתקדמים, מערכת הלוגיסטיקה, הסחר החוזר והסביבה העסקית הפתוחה הפכו אותה לצומת טבעי עבור אנשי עסקים איראנים. גם כאשר היחסים המדיניים בין שתי המדינות היו מתוחים, הסחורות והכסף המשיכו לנוע ביניהן.
הקשר הזה היה גם חלק ממדיניות הגידור של איחוד האמירויות. לאורך השנים ניסתה אבו-דאבי לאזן בין היריבות האסטרטגית עם איראן לבין הצורך לחיות לצידה. מצד אחד, היא העמיקה את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ארצות הברית והתקרבה לישראל; מצד אחר, היא שמרה על ערוצים מדיניים וכלכליים פתוחים עם טהראן. המסחר שימש במידה מסוימת גם "תעודת ביטוח": ככל שלאיראן היה יותר מה להפסיד מפגיעה באמירויות, כך אמור היה לקטון התמריץ שלה להסלים נגדה.
המלחמה מעמידה את ההיגיון הזה במבחן. כאשר איראן תוקפת מטרות בשטח האמירויות, קשה יותר להצדיק מדיניות המאפשרת לה להמשיך להשתמש במערכת המסחרית והפיננסית האמירתית. במובן זה, החלטת אבו-דאבי אינה רק צעד כלכלי. היא עשויה להעיד על הכרה בכך שההפרדה שניסתה לקיים בין ביטחון לכלכלה אינה יכולה להימשך באותה מתכונת. אלא שהקשרים בין איראן לדובאי עמוקים מכדי שניתן יהיה לנתקם בלחיצת כפתור. אין מדובר רק בחברות המייצאות ומייבאות ישירות בין המדינות. לאורך השנים התפתחה מערכת מורכבת של חברות הרשומות באמירויות, סוחרים בעלי קשרים משני עברי המפרץ, מתווכים, חלפנים, חברות קש, סחר חוזר והעברות באמצעות צדדים שלישיים. חלק מהפעילות חוקי לחלוטין, חלק מתקיים באזור האפור וחלק נועד לעקוף סנקציות.
לכן עצירת הסחר הרשמי, אם תתרחש, היא החלק הקל. האתגר האמיתי יהיה לזהות מי עומד מאחורי חברות הרשומות באמירויות, מי הנהנה הסופי מעסקאות והאם סחורה המיועדת לכאורה למדינה שלישית מגיעה בסופו של דבר לאיראן. אכיפה אפקטיבית תחייב פיקוח הדוק יותר על בנקים וחלפנים, חברות ונתיבי סחר. וככל שהפיקוח יהיה אפקטיבי יותר, כך עלולה לגדול גם העלות לדובאי עצמה.
כאן מתנגשים האינטרס הביטחוני והאינטרס הכלכלי. אחד מסודות ההצלחה של דובאי הוא הקלות היחסית שבה ניתן לעשות בה עסקים. פתיחות, מהירות, קישוריות וגמישות הן חלק מהיתרון שלה. ללא יתרון זה דובאי תיפגע. הקשחת הרגולציה והפיקוח אינה מאיימת בהכרח על המודל הכלכלי האמירתי כולו, אך היא עלולה לפגוע במגזרים שנהנו מהקשרים עם איראן ולהכביד על חלק מהפעילות המסחרית.
אין פירוש הדבר שהמהלך חסר סיכוי. להפך: דווקא מרכזיותה של דובאי מעניקה לאמירויות מנוף משמעותי מול איראן. חסימת חשבונות, סגירת חברות, הגברת הפיקוח על סחר חוזר והקשחת פעילותם של מתווכים יכולות להקשות על איראן להשיג סחורות, להעביר כספים ולשמור על קשר עם השווקים הבינלאומיים. גם אכיפה שאינה הרמטית יכולה להעלות במידה ניכרת את המחיר והסיכון הכרוכים בפעילות האיראנית.
מנגד, איראן צברה ניסיון רב בהתמודדות עם סנקציות. היא יודעת להקים חברות קש, לשנות בעלויות, לפצל עסקאות, להעביר סחורות דרך מדינות שלישיות ולהשתמש במערכות פיננסיות חלופיות. אם דובאי תהפוך לסביבה עוינת יותר, טהראן תנסה להסיט פעילות לצמתים אחרים. הצלחת המדיניות האמירתית אינה צריכה אפוא להימדד בשאלה אם כל דולר וכל מכולה איראניים ייעלמו מדובאי, אלא האם היא תצליח להפוך את השימוש בה למסוכן, יקר ומסובך יותר עבור איראן.
מבחינת ארצות הברית זו התפתחות משמעותית שכן בכך אבו-דאבי מיישרת קו עם האסטרט\גיה עליה הכריז טראמפ של בלוקדה כלכלית על איראן. סנקציות על איראן תלויות לא רק בהחלטות בוושינגטון אלא גם בנכונותן של מדינות המשמשות שערים לכלכלה העולמית לצמצם את דרכי העקיפה. במקרה האיראני, דובאי היא אחד השערים החשובים ביותר. אכיפה אמירתית משמעותית ומתמשכת עשויה לכן להיות אפקטיבית יותר מעוד רשימה של חברות ואישים הנתונים לסנקציות.
אולם המבחן האמיתי יהיה ביום שאחרי המלחמה. בעת עימות קל יחסית להצדיק צעדי חירום. השאלה היא מה יקרה כאשר האיום המיידי יפחת, אנשי עסקים ילחצו לחדש את הפעילות וטהראן תבקש לשקם את יחסיה עם שכנותיה. אז יתברר אם מדובר בהשעיה זמנית שנועדה להעניש את איראן, או בשינוי עמוק יותר במדיניות האמירתית.
איחוד האמירויות אינה יכולה לשנות את הגיאוגרפיה שלה או למחוק בן לילה קשרים שנבנו במשך עשרות שנים. היא כן יכולה לשנות את התנאים שבהם איראן משתמשת בדובאי. השאלה אינה אם דובאי תחדל לחלוטין להיות צומת בין איראן לעולם, אלא אם אבו דאבי מוכנה להפוך את הצומת הזה ממכשיר של גידור למנוף לחץ. ההכרזה כבר ניתנה; כעת מתחיל החלק הקשה - לקיים אותה.