נפתלי בנט הציג השבוע את משנתו הביטחונית. חצי שעה של נאום מצולם, מפורט ומנומק, שהקיף באופן מושלם את כל מה שהוא רוצה שהציבור יחשוב שהוא חושב - מקומית, אזורית ובינלאומית - על פתרון כל הבעיות האקוטיות עמן מתמודדת המדינה בימים אלה ובשנים האחרונות.
קדם לו גדי איזנקוט, שמבליט עד כמה שניתן את תפיסת הביטחון של מפלגתו, תוך ניצול עברו הצבאי המפואר ודרגתו הבכירה, שלמען האמת אין הרבה הבדל בינה לבין התפיסה שהובילה אותו כל חייו הצבאיים.
שניהם, כמו גם אביגדור ליברמן, עושים כל שביכולתם לנסות לאגף את בנימין נתניהו מימין. מדברים על הכרעה. דבריהם נשמעים לוחמניים ונחושים, לא מדלגים על אף זירה - עזה, לבנון, איראן וסוריה - ומבטיחים לעשות סדר אחת ולתמיד בתוך זמן קצר, מה שנתניהו, כך לדבריהם, לא מצליח לחולל בשנים של מלחמה מתמשכת ללא הכרעה ברורה באף גזרה.
התחפושת הימנית המושלמת. אופיום והכרעה צבאית מפוארת להמונים. הציבור הלך ימינה, אז הם עוברים לשם יחד איתו. מסתירים את עמדותיהם האמיתיות, ואת העובדה הפשוטה שכל אחד מהם, יחד ולחוד, ביקש בזמן אמת לסיים את המלחמה בעזה - עוד הרבה לפני שנפתחה המערכה בשאר הזירות - בהנפת דגל לבן אל מול יחיא סנוואר ומוחמד דף, בתמורה להשבת החטופים.
אבל למרות ניסיון הטשטוש וטיוח המציאות, קיים הבדל אחד תהומי בין תפיסת הביטחון שלהם לזו שהוביל נתניהו. גם אם ייקח ציבור שומעיהם את דבריהם מתוך אמונה מוחלטת שהמילים שיוצאות מפיהם לא נאמרות משיקולי בחירות, אלא כמשנה ביטחונית סדורה וכנה אותה הם אשכרה מתכוונים להוציא לפועל מיד לאחר שיקבלו לידיהם את הגה השלטון, ולו רק לצורך תרגיל מחשבתי או הלצה היתולית - ישנו קו מפריד ברור אחד בינם לבין נתניהו.
אותו קו מפריד הוא אולי החוצץ המשמעותי ביותר המפריד היום בין ימין ושמאל, בתחום הביטחוני, בימים בהם יועצים אסטרטגיים, קמפיינרים ופרשנים בכירים מנסים לעמעם ולהעלים בכל כוחם כאילו לא קיים כלל.
ראש הממשלה, יחד עם שר הביטחון וראשי מערכת הביטחון הסבורים כמוהם, הובילו מדיניות, לא בדיבורים אלא בפועל, של כיבוש והפרדה פיזית בין ישראל לאויביה. בעזה, בלבנון ובסוריה.
בכל אחת משכנות אלה נגסה ישראל, בהוראת הדרג המדיני, בשטחים נרחבים, המפרידים במרחק של קילומטרים רבים, בין מיקומו של האויב לאחרוני התושבים היהודים צמודי הגדר. באמצע - ריק מוחלט. לא רק שמחבלים אין שם, אלא בני אדם בכלל. לא מבנה עומד ולא אוהל ארעי.
זו תפיסת הביטחון החדשה של הממשלה הנוכחית אחרי 7 באוקטובר. לא רק זו, אבל זו העיקרית והחשובה שבהן. והיא לא תוותר עליה, יהיו הלחצים שיופעלו עליה אשר יהיו. זה הגבול החדש. אומנם יישובים יהודיים עוד אין שם, בשלב הזה, אבל לכל הפחות גם לא ערביים.
הממשלה הבאה, שלמעשה תירש את המצב הקיים בשטח, היא שתחליט מה יעלה בגורלם של שטחים יקרי ערך אלו. נתניהו, יחד עם עוצמה יהודית והציונות הדתית, לא רק שלא ייסוגו אלא אף יפעלו להרחיבם, אולי אפילו לבסס את השליטה הקיימת בהם באמצעים נוספים. בעוד שממשלה בהרכב אחר תראה בהם אמצעי לסחר־מכר תמורת הסכמים כאלה ואחרים.
איש ממציגי תפיסות הביטחון ממפלגות האופוזיציה לא דיבר על שטחים כבושים אלה כמרכיב כלשהו בתוכניותיו העתידיות. הסיבה פשוטה: לדעתם אין בהם צורך להחזקה לאורך זמן, ודאי שלא לצמיתות.
הם אולי ינסו להשיג תמורת שחרורם כמה שיותר - התחייבויות, הסכמים ואמצעי ביטחון אחרים, אבל השורה התחתונה אותה שורה: תחת הנהגתם שטחים אלו ישוחררו. במוקדם או במאוחר. בעוד שאצל מפלגות הקואליציה, כלומר הימין, שטח שנתפס פשוט לא ישוחרר. לא בעד שום הון - פוליטי, ביטחוני או בינלאומי - שיש בעולם.
ההבדל התהומי, החודר את מעטה הטשטוש והשקר, בא לידי ביטוי גם במתחולל בשנים האחרונות ביהודה ושומרון. אותה תפיסה, ואותו פער אידיאולוגי. ממשלת ימין תמשיך ככל יכולתה את תנופת הבנייה ביו"ש, תפיסת שטח נרחבת - ביישובים, מאחזים, שטחי מרעה ובכל דרך אפשרית אחרת. בעוד שממשלת שמאל במקרה הטוב רק תעצור את הפיתוח, במקרה הגרוע גם תסיר כמה מהיישובים והחוות שכבר עלו לקרקע, תמורת הטבות מדיניות חסרות ערך.
את ההבדל הזה אי אפשר להעלים ולא לטייח. ללהטט במילים כמו הכרעה, הכאת האויב, מלחמת חורמה, יכולים כולם. בהיבט הזה איזנקוט, בני גנץ, בנט וליברמן, כמו גם נתניהו ובצלאל סמוטריץ', נשמעים כמעט אותו דבר. אבל קבלת החלטה, גם אם לא נאמרת בקול אבל מיושמת בפועל, שלשטח יש ערך ושאזורי חיץ כבושים חדשים הם קו הגנה בלתי ניתן לוויתור או מיקוח - רק ממשלת ימין תעשה.
כעת, כשקו ההפרדה החוצה את תפיסות הביטחון של כל צד ברור לכל, כל אחד יעשה את השיקול לאיזו תפיסה ביטחונית הוא מאמין, ויבחר באיזה צד הוא. כי האמת הפשוטה היא שכן יש ימין ושמאל, וכל השאר זו טחינת מוח ותעמולה ריקה.
הרווח הכפול של ביבי
עם היוודע תוצאות הפריימריז בליכוד, חייך נתניהו חיוך רחב. המשימה הושלמה. בעוד שכולם דיברו על דוד ביטן שנכנס פנימה למרות ניסיון החיסול, או על הדיל החרדי שמסתבר שלא היה ולא נברא, הוא ידע את האמת. הוא לא השיג כל פרט ואם הדבר היה תלוי בו היה עורך אי אלו שינויים. אבל בדברים המהותיים ניצח בגדול.
בראש ובראשונה הרכב העשירייה הראשונה. לדעתו היא יצאה מושלמת. אומנם מלכתחילה השפיע על 50% ממנה על ידי השריונים שדאג שיקבל מראש, כולל המספר הנוסף שדחף ברגע האחרון לישראל כ"ץ מאחורי הקלעים. זה צמצם את מרחב הטעויות אבל לא סתם אותו סופית. לכן גדלה רווחתו כשהרשימה המלאה פורסמה.
קשה להאמין להכחשות מקורביו שלא עלתה במוחו של נתניהו המחשבה לבטל את הבחירות הפנימיות וללכת לוועדה מסדרת. מחשבה כזאת, בזמן מסוים, ככל הנראה עלתה גם עלתה.
בסוף הרוויח פעמיים: גם שמר על הדמוקרטיה בליכוד, למרות הסיכון שהיה כרוך בכך, וגם קיבל רשימה כמעט מושלמת, ובוודאי כזו שהוא יכול להציג בגאווה לציבור, וגם לעבוד איתה בהמשך.
אותות ראשוניים להצלחה נרשמו כבר ביממה שאחרי הפריימריז. כי אירוע הבחירות בליכוד כבר הפך לריטואל: התוצאות מתפרסמות, ומיד לאחריהן יושבים המקוננים באולפנים ובעלי הטורים בעיתונים, שמבכים על לכתו של הליכוד של פעם שהיה ואיננו עוד.
על הקיצוניים, המשיחיים, הכהניסטים, שהשתלטו על מפלגת השלטון והפכו אותה למפלגה תואמת כהנא חי או במקרה הטוב עצמה יהודית 2. געגועים נוגים על המנהיגים של פעם, ההדר הז'בוטינסקאי שאבד ועל בגין המתהפך בקברו. אגב, כשהסתובב ביניהם חי לגמרי, הם קראו לו פשיסט ונאצי, אבל מי זוכר. עכשיו כשהוא מת הוא הגדול מכולם.
לא כך היה הפעם. משלל הלרלורים באולפנים היו צריכים לגרד איזו אמירה שלילית על נבחרי הליכוד, כי אין ברירה, מסורת זו מסורת. אבל נראה שאף אחד לא לקח אפילו את עצמו ברצינות, בטח שלא הקהל בבית אליו דיברו. כי איזו מילה רעה, שגם תישמע אמינה, אפשר לומר על אלי כהן, שכבש את המקום הראשון בפער.
שר חרוץ, נעים הליכות, איש שטח שדלתו פתוחה ומכשיר הסלולר שלו זמין לכל דכפין, לא רק למתפקדי ליכוד. גם כשהיה שר החוץ, תפקיד שנחשב מרוחק וקר, שכולל נסיעות רבות ואירוח בטרקליני פאר, לא זנח את השטח. את המילה הטובה למכר מרוחק, איחולי מזל טוב, ולהבדיל, השתתפות בצער. זה האיש, זה לא משחק. כך גדל, כך התחנך, וכך ממשיך גם בתפקידיו הרמים.
כך גם על אמיר אוחנה או יריב לוין שהשתלבו אחריו. אפשר לחלוק על דרכם. לטעון שהם פוגעים במערכת המשפט. אבל אי אפשר לומר שהם נציגים לא ראויים לציבור עצום שתומך במהלכיהם. ממלכתיים. ייצוגיים. גם מי שחושב אחרת ואפילו חולק נחרצות יהיה חייב להודות שמדובר ברמה אחרת של איכות, של תרבות שיח, אינטליגנציה.
רחוק מאוד ממה שאותם מתנגדים היו רוצים להציג כפנים הליכודיות. הפעם לא הלך להם. הפעם הליכוד בחר בעיקר אנשי מעשה, ביצועיסטים, עוברי מסך. למגינת ליבם של שונאיו.
הזינוק המטאורי של אלמוג כהן, למשל, יירשם בספר דברי הימים של תנועת הליכוד. שלושה ימים של קמפיין, שכלל בעיקר התרוצצות ופגישות אינסופיות עם הציבור, וללא סיסמאות, רולאפים, סרטונים או ג'ינגלים. בלי עבר ליכודי, בלי מתפקד אחד לרפואה ואפס דילים לסחור בהם - והצלחה פנומנלית.
כמוהו גם חברי כנסת של קדנציה ראשונה, ללא תפקיד שר או בכירות, שקפצו בדרגה רק בגלל סיבה אחת: 4 שנים הם עבדו. לא הפסיקו לעבוד. אופיר כץ, משה סעדה, בועז ביסמוט השתלבו יפה. גם שרים ששדרגו את מעמדם: מיקי זוהר, יואב קיש, וכמובן מירי רגב.
לנתניהו היה חשוב בעיקר האחרונה, שתוביל להיות האישה הראשונה ולא טלי גוטליב. הקהל של גוטליב כבר בליכוד. נתניהו ממשיך הלאה, לקהלים חדשים אותם הוא רוצה להביא, ועם החבורה שנבחרה, יחד עם השריונים עליהם יודיע, ייתכן שיצליח לעשות זאת.
נתניהו פספס עם אבי דיכטר. בפעם הקודמת ישב על אותה משבצת צחי הנגבי. דמות מתונה עם אוריינטציה ביטחונית. הנגבי היה מחוץ לרשימה, אבל הוחזר כלאחר כבוד כראש המל"ל. נתניהו לא ישריין ככל הנראה את דיכטר לסיעת הליכוד, אבל תפקיד בכיר אחר, קרוב ללשכה כמו שהיה עם הנגבי, לגמרי לא יצא מכלל אפשרות.
בצר להם, גדש מלל הפרשנות המצאה חדשה. לפיה על הליכוד השתלטו החרדים. מפקדי המונים, אנשי גור, עסקנים מתנגדי גיוס ומשתמטים שרוצים לוודא שהפטור מגיוס יישמר לנצח, במספרים דמיוניים. כך תיארו את המצב במפלגת השלטון, כשהמסר בין השורות ובתוכן ברור: הליכוד והחרדים זה היינו הך.
איש מנבחרי הליכוד לא יעז להרים ידו עליהם, כשהוא יודע שהוא תלוי בקבוצות הלחץ החדשות שיצרו, פן יבולע לו בבחירות הבאות. מה שמעיד על צייתנות מוחלטת לגחמות החרדים והגשמת כל מאווייהם בנושא גיוס או תקציבים בקדנציה הבאה, במידה שהליכוד יהיה בשלטון.
מה לעשות שהמציאות הראתה תמונה שונה לגמרי, אפילו הפוכה. מפקדים חרדיים תמיד היו בליכוד. אפילו משבצת שריון מיוחדת, בדרך כלל במקום לא ריאלי, שמורה לנציג חרדי כבר שנים. אפילו תפקיד של ראש המטה החרדי בליכוד קיים כבר למעלה משני עשורים.
בקומה אפס, ממש מתחת לאתר ההצבעה בבנייני האומה, שכרו אנשי הדיל החרדי הגדול בליכוד, דיל רוזנבוים, אולם מיוחד. רק מורשי כניסה הותרו לבוא בשעריו. עשרות פעילים, חרדים כולם, ישבו בו במשך כל שעות ההצבעה, חוברות גדולות עם מאות שמות מולם, מכשירי טלפון ומסופי מחשב, שנועדו לוודא שכל מי שמופיע ברשימותיהם יבוא לקלפי להוציא לפועל את הדיל אותו רקחו עם כמה מראשי הקבוצות והמועמדים האחרים כדי למקסם את השפעתם על הרשימה.
אבל אחרי כל המאמץ והדיווחים המאיימים בתקשורת, על המפקד העצום של גור בניהולו של מוטי בבצ'יק, בכיר החסידות ויועצו של יצחק גולדקנופף, התוצאות היו עלובות למדי. חנוך מילביצקי, שהיה בראש המקודמים אצלם, לא נכנס למקום ריאלי. אמיר אוחנה, הומוסקסואל מוצהר, הגיע למקום השני.
יתר הנתמכים שלהם, לרוב בשל הדילים שסוכמו בינם לבין קבוצות אחרות כמקובל לצורך הכפלת כוח והשפעה, נבלעו בין שאר הכוחות הפועלים והמצביעים החופשיים, וכללו תמיכה במועמדים רגילים לחלוטין, שרים מכהנים וחברי כנסת, שבינם לבין קידום עניינם של החרדים אין ולא כלום. בלון מנופח שהתפוצץ בדקה בה פורסמו תוצאות האמת, ולא יותר.
נגמר להם הסוס
בעוד שקמפיין הליכוד ללא ממש התחיל, נראה שבצד השני מתחילה תחושת מיצוי. מסרים עבשים ומשעממים. חוזרים על עצמם. עוד פעם החרדים, עוד פעם יד ביטחונית קשה, ניסיון פתטי לעקוף את ראש הממשלה מימין.
מפלגות האמצע, שהיו תקוות השמאל לגניבת הדעת והשתלטות על השלטון, לא הולכות לשום מקום, מדשדשות. כל אחד נראה כמו צל חיוור של עצמו. רוצה לחדד מסרים, לתת בראש עם איזו אמירה משמעותית, אג'נדה מתפרצת. אבל אז נזכר שיאבד את מיקומו כ"מפלגת אמצע".
כמו שקרה השבוע לחילי טרופר. סרטון ערוך בקפידה, קופצני, ועם שלושה מסרים חדים וחד-משמעיים. השלישי שבהם היה: "לא יושבים בכל מקרה תחת נתניהו כראש ממשלה". אופס. בדקה אחת כל בוחרי הימין הרך והענוג שישבו אצלם, ברחו כל עוד נפשם בם. הם רצו את חוסר הוודאות, ההרגשה של ללכת עם ולהרגיש בלי, וברגע אחד מצאו את עצמם תומכים במפלגת גוש השמאל לכל דבר.
טרופר והנדל ניסו לתקן, אבל המרצע כבר יצא מהשק. למפלגת אמצע בלי להיות באמצע אין זכות קיום. באותו צד יש כבר מועמדים רבים וטובים שגם עוברים את אחוז החסימה, אז מה יש למישהו לחפש אצלם. כנראה שלא הרבה.
גם אצל גלעד ארדן ויולי אדלשטיין נראה שהמציאות לא מי יודע מה. עשרה המנדטים עליהם בנו, שחשובה להם האחדות יותר מהשאלה מי יהיה ראש הממשלה. שממש לא אכפת להם אם זה יהיה נתניהו או איזנקוט, העיקר שיישבו יחד - לא נוהרים לפתחם. מי יודע, אולי בכלל אין כאלה, ומעולם לא היו.
ההרגשה היא שלא רק הרוח מהמפרשים יצאה מהם, אלא גם הכסף נגמר. שבועיים אחרי ההשקה הגדולה, וסיבוב נרחב באולפנים, שלושה צירופים (עליזה בלוך, חזי נחמה ואורן סמדג'ה) ופתאום כל החבורה הזאת נעלמה.
מגיחה פה ושם לאיזה ראיון, סרטון או שלט, ובזה בערך זה מסתכם. לא ממש קמפיין של מפלגה שנאבקת באחוז החסימה שהייתה צריכה לירות בכל התותחים כדי לצוף מעל פני המים רגע לפני שלב האיחודים והפירוקים של 8 בספטמבר, מועד הגשת הרשימות.
שלא לדבר על בנט ויאיר לפיד, שלא מפסיקים לאבד מנדטים לאיזנקוט, למרות התדרוכים האחרונים, עם רמת אמינות של "לא אשב עם רע"ם", לפיהם בנט הגיע לתקופה הטובה ביותר שלו בקמפיין, עם החולצה השחורה ומסרי הפשלת השרוולים.
מאחוריו של בנט זנב של אישים שלא דרכו מעולם בכנסת, לא יודעים עבודה פרלמנטרית מהי, בטח שלא ניהול משרד ממשלתי, אותם הוא ממשיך לצרף, כמעט מידי יום, כאילו עומדים לרשותו 30 כיסאות במליאת הכנסת עליהם יוכל להושיב אותם. 90% מהם יוכל בנט להכניס למשכן מקסימום דרך קשרים באגף הביקורים לסיור מודרך או לצפייה דרך הזכוכית בדיוני המליאה.
שלא לדבר על חברי יש עתיד, שכל הצטרפות כזאת מחסירה עוד פעימה מליבם המרוט ממילא, שכן היא באה באופן ישיר על חשבונם במסגרת הסכם מיזוג המפלגות שקובע את הרכב הרשימה המשותפת, אותו איש מהם לא זכה לראות, ועל פי השמועות מעניק יתרון ביחס של 60:40 ברשימה לאנשי בנט.
למרות שגורלם הפוליטי תלוי בהצלחת המפלגה בבחירות, איש מהם, חברי יש עתיד, ח"כים מכהנים, לא שותף ולו במעט, בנעשה בקמפיין, והם מסתובבים חסרי מעש, מנותקים ממוקדי קבלת ההחלטות, באולפני הטלוויזיה. הם מודרים לגמרי מהחלטותיו של הבוס החדש, שנטל את המושכות באופן בלעדי ומנווט את הספינה הרעועה בכוחות עצמו, בשלב הזה בעיקר כדי להימנע בשארית כוחותיו משקיעתה במצולות.