כולנו בטוחים שאנחנו מצביעים נכון. אולי זו בדיוק הבעיה

אולי הטעות הגדולה ביותר שלנו היא שאנחנו משוכנעים שהצבענו נכון. יש פסוקים בתנ"ך שאינם זקוקים לפירוש. הם אינם מתארים רק תקופה היסטורית; הם מתארים את נפש האדם. אחד מהם הוא הפסוק החותם את ספר שופטים: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים י"ז ו').
במבט ראשון נדמה שזהו תיאור פוליטי. אין מלך, אין שלטון מרכזי, אין מי שינהיג. אבל ככל שמתעמקים בפסוק, מתברר שהוא עוסק במשהו עמוק הרבה יותר. שימו לב למה שלא נאמר בו. לא כתוב: איש הרע בעיניו יעשה. לא כתוב: איש הזדון בעיניו יעשה. אפילו לא כתוב: איש כרצונו יעשה. כתוב: "הישר בעיניו". כלומר, כל אחד היה משוכנע שהוא עושה את הדבר הנכון.

זוהי אולי הטרגדיה הגדולה ביותר של ספר שופטים, הכאוס לא נולד מפני שאנשים ביקשו לעשות רע. הוא נולד מפני שכל אחד ביקש לעשות טוב, לפי אמת המידה של עצמו. זוהי הבחנה דקה, אך היא מפרידה בין חברה מתוקנת לבין חברה שמתפרקת מבפנים. ספר שופטים איננו ספר על אנשים רעים, הוא ספר על חברה שאיבדה את נקודת הייחוס המשותפת שלה. במשך השנים התרגלנו לחשוב שדמוקרטיה היא הזכות לבחור, וזו אכן זכות קדושה. אבל אולי דמוקרטיה היא גם היכולת של מיליוני אנשים, שכל אחד מהם בטוח בצדקתו, לבנות יחד מציאות שאפשר לחיות בה, אלא שזו כבר משימה קשה הרבה יותר.

נפלה בחלקי הזכות להיות מעורב (משפטית) בחלק ארי של מערכות הבחירות בישראל מאז 1999, ואם למדתי דבר אחד מכל אותן מערכות בחירות, הרי הוא שמעולם לא פגשתי ציבור שאיננו אוהב את המדינה. פגשתי אנשי ימין, שמאל, דתיים, חילונים, מסורתיים, ערבים ויהודים, כולם אוהבים את המדינה כל אחד בדרכו. ודווקא משום כך הבנתי שהוויכוח האמיתי איננו על אהבת המדינה. הוא על הדרך שבה אהבה פרטית הופכת לטובה משותפת.

ואולי כאן מסתתרת הסכנה הגדולה ביותר של כל דמוקרטיה. איננו חוששים מן האזרח המבקש להזיק למדינתו. הוא מיעוט זניח. אנחנו חוששים דווקא מן האזרח המבקש בכל מאודו את טובתה. משום שהוא כמעט לעולם איננו עוצר לשאול שאלה אחת פשוטה: האם מה שטוב בעיניי, טוב גם למדינה? הרי כל אחד מאיתנו מסוגל להסביר במשך שעה מדוע הפתק שבחר הוא הצודק ביותר. אבל כמה מאיתנו שואלים את עצמם שאלה אחרת - מה אם דווקא הבחירה הנכונה עבורי, היא הבחירה הלא נכונה עבור המדינה?

יש רגע אחד, שקט מאוד, שבו הדמוקרטיה מתכנסת כולה אל תוך מעטפה לבנה אחת. הרגע שבו אדם נכנס לבדו אל מאחורי הפרגוד. אין מצלמות, אין קהל, אין סקרים, אין פרשנים, רק הוא, והפתק. באותו רגע, כמעט כל אחד שואל את עצמו שאלה אחת: מי הכי קרוב לעמדותיי?

אנחנו חיים בדור שבו אדם איננו קונה דירה בלי לבדוק את השכנים, איננו בוחר בית ספר בלי להכיר את המורים, ואיננו נכנס לניתוח בלי לקרוא עשרות חוות דעת. רק בהחלטה החשובה ביותר לעתידה של המדינה, אנחנו נוטים לשאול כמעט רק שאלה אחת: מי הכי דומה לי?

ייצוג הוא ערך דמוקרטי. אבל הוא איננו הערך הדמוקרטי היחיד, ועל כן, ייתכן ויש שאלה חשובה ממנה: איזו מדינה תקום מן הפתק שאני מחזיק עכשיו ביד? זו שאלה לגיטימית, אפילו טבעית. אבל האם זו צריכה להיות השאלה היחידה? האם אין אנו מוכרחים ואף חייבים, טרם שאנו מטילים את המעטפה החתומה לתיבת הקלפי, לשאול את עצמנו גם: מה תהיה התוצאה של הבחירה שלי? לא רק עבורי אישית, עבור כולנו.

בתרבות המערבית השְׂבֵעָה, אנחנו רגילים לדבר על זכויות, פחות על אחריות. אלא שאין בנמצא דמוקרטיה חפצת חיים בלי אחריות. אין חופש בלי תוצאה, ואין בחירה שאין לה מחיר.

חז"ל לימדונו "שכל ישראל ערבים זה בזה". בדרך כלל אנחנו מפרשים את הדברים כחובה מוסרית. אבל אפשר שיש למילים גם משמעות אזרחית. אולי ערבות איננה מסתיימת בסיוע לחלש, אפשר שהיא מתחילה ברגע שבו אנחנו מבינים שהפתק שאנחנו משלשלים לקלפי איננו משפיע רק על חיינו, אלא גם על חייו של מי שהצביע אחרת מאיתנו.

ערבות איננה רק לדאוג לחלש או לסייע לנזקק. ערבות היא גם ההבנה שההצבעה שלי איננה מעצבת רק את זהותה של הכנסת, היא מעצבת את יכולתה של המדינה להתנהל, להחליט, להגן על עצמה ולהבטיח עתיד לילדינו. זהו רגע שבו האחריות הפרטית הופכת לאחריות לאומית. כאן בדיוק מסתתר ההבדל בין חברה לבין אוסף של יחידים. יחיד שואל: מה נכון לי? חברה שואלת: מה יאפשר לכולנו להמשיך לחיות יחד?

אין פירוש הדבר שעלינו לוותר על אמונותינו. להפך. דווקא חברה חופשית מעודדת ריבוי דעות. אלא שריבוי דעות איננו מחייב ריבוי של אמת, ואיננו פוטר אותנו מן החובה לחשוב גם על היום שאחרי. על הרגע שבו ייסגרו הקלפיות, ויהיה צורך להקים ממשלה, לקבל החלטות, להגן על גבולות המדינה, לחנך את ילדינו, לבנות כבישים, להעביר תקציב ולנהל חיים משותפים. הדמוקרטיה איננה נבחנת רק ביום הבחירות, היא נבחנת גם ובעיקר ביום שאחריהן. דמוקרטיה איננה נועדה רק לשקף את רצונותינו. היא נועדה גם לאפשר למדינה להתקיים, למשול ולקבל החלטות. אם היא יודעת רק לשקף - אך איננה מסוגלת לפעול - היא נשארת נאמנה לעקרון אחד, אך נכשלת במבחן התוצאה.

יש מי שסבורים שפשרה היא חולשה, אחרים רואים בה בגידה. אבל המסורת היהודית לימדה אותנו פעם אחר פעם, שלא כל ויתור הוא הפסד. לעיתים הוא תנאי לקיומו של הכלל. מדינה איננה מתפרקת כשאין הסכמה. היא מתפרקת כשכל אחד בטוח שרק הוא צודק. הסכנה לדמוקרטיה איננה רק מי שמצביע אחרת ממני, הסכנה היא כשאני מפסיק לשאול מה הבחירה שלי עושה לדמוקרטיה עצמה.

אולי דווקא משום כך לא הסתפקו חז"ל באמירה שכל אדם נברא בצלם אלוהים, הם הוסיפו ולימדו שהעולם כולו עומד על אחריות הדדית. זוהי, בדיוק חד, ההבנה שאיש מאיתנו איננו חי לבדו, גם כשהוא עומד לבדו מאחורי הפרגוד. הדמוקרטיה איננה נכשלת כאשר אנשים מצביעים נגד המדינה. היא נכשלת כשכל אחד מצביע רק בעד עצמו. ואולי זהו פירושו העמוק של הפסוק: לא רק שאין מלך בישראל, אלא שכל אחד הפך למלך של עצמו. וכאשר כל אדם הוא מלך של עצמו, אין עוד ממלכה, אלא אוסף של כתרים.

ספר שופטים איננו מספר מה קרה כאשר היו אנשים רעים. הוא מספר מה קרה כאשר היו יותר מדי אנשים טובים, שכל אחד מהם עשה את הישר בעיניו. אולי משום כך הפסוק הזה שרד אלפי שנים. לא כדי שנשפוט את דור השופטים, אלא כדי שנשפוט את עצמנו. כדי שנשאל האם גם אנחנו, בשם הצדק הפרטי שלנו, עלולים לאבד את הטוב המשותף.

בעוד שבועות אחדים ניכנס כולנו אל מאחורי אותו פרגוד. כל אחד מאיתנו יהיה בטוח שהוא עושה את הישר בעיניו. אינני מבקש מאיש לוותר על מצפונו. אני רק מציע להוסיף למצפון עוד שאלה אחת: האם הפתק שאני עומד להטיל לקלפי איננו רק ביטוי למה שאני מאמין בו, אלא גם אחריות למדינה שבה אני מבקש לחיות. כי ספר שופטים איננו אזהרה מפני אנשים רעים, הוא אזהרה מפני חברה שבה כל האנשים הטובים חדלו לחשוב על הטוב המשותף.


הכותב הוא פרשן משפטי.