במשך מאות שנים יצאו כובשים, חוקרים והרפתקנים אל הג'ונגלים של דרום אמריקה בחיפוש אחר עיר הזהב האבודה - אל דוראדו, המקום האגדי שבו אמורים היו להסתתר אוצרות בלתי נתפסים. העיר מעולם לא נמצאה, אבל תגלית ארכיאולוגית חדשה באמזונס מוכיחה שלפחות חלק מהסיפורים על ציוויליזציות עצומות שנבלעו בתוך היער אולי לא היו מופרכים כפי שנדמה.
באמצעות סריקות לייזר מהאוויר הצליחו חוקרים לחדור מבעד לחופת היער העבה בצפון ברזיל ולחשוף 396 מבני עפר גיאומטריים שלא היו מוכרים עד כה. הם שייכים למה שהחוקרים מכנים תרבות אקירי - חברה קדומה שהתפתחה באזור לפני כ-2,500 שנה ושבשיאה, לפי ההערכות, חיו במרחב שבו התקיימה בין 1.25 מיליון ל-3 מיליון בני אדם.
אין שום ראיה שאנשי אקירי היו "אנשי אל דוראדו", ובוודאי שלא נמצאו במקום הרים של זהב. אבל הגילוי של חברה כה גדולה, מאורגנת ומורכבת בלב אזור שבעבר נתפס כג'ונגל כמעט ריק מעניק משקל חדש לאגדות שהאירופים שמעו על יישובים עצומים בעומק דרום אמריקה.
עיר הזהב שלא התחילה בכלל כעיר
המיתוס של אל דוראדו השתנה מאוד במשך השנים.
השם הספרדי El Dorado פירושו למעשה "המוזהב", ובמקור הוא כלל לא תיאר עיר. הסיפור התפתח מדיווחים על טקס של בני המויסקה באזור קולומביה של ימינו, שבו שליט כיסה את גופו באבקת זהב ונכנס למימיו של אגם קדוש כחלק מטקס דתי.
הכובשים הספרדים הפכו בהדרגה את הסיפור על "האיש המוזהב" לסיפור על מקום - תחילה ממלכה עשירה ובהמשך עיר אבודה שבה אמורות היו להימצא כמויות בלתי נתפסות של זהב ואבנים יקרות.
במשך מאות שנים הועברה אל דוראדו ממקום למקום על מפות דרום אמריקה. משלחות יצאו לחפש אותה בקולומביה, ונצואלה, גיאנה וברזיל, וחלקן הסתיימו ברעב, מחלות ומוות.
אף אחת מהן לא מצאה עיר עשויה זהב.
אבל ככל שהארכיאולוגיה חושפת בשנים האחרונות עוד ועוד יישובים גדולים מתחת ליערות האמזונס, עולה מחדש שאלה אחרת: האם האגדות האירופיות על ערים אבודות התבססו לפחות בחלקן על זיכרונות של חברות אמיתיות שהתקיימו שם?
הלייזר חדר דרך היער - ומתחתיו הופיעו מאות מבנים
המחקר החדש, שפורסם בכתב העת Nature, בחן שטח של כ-4,500 קמ"ר בדרום-מערב האמזונס.
החוקרים השתמשו בטכנולוגיית לידאר, המשגרת פעימות לייזר מהאוויר ומאפשרת לבנות מפה תלת-ממדית מפורטת של הקרקע גם כשהיא מוסתרת תחת צמחייה צפופה.
כאשר חופת היער "הוסרה" באופן דיגיטלי, החלו להיחשף הצורות שמתחתיה: מעגלים, ריבועים, מתומנים ומבנים גיאומטריים מורכבים יותר, שנוצרו באמצעות תעלות עמוקות וסוללות עפר גבוהות.
בסך הכול חשפו הסריקות 396 מבני עפר שלא היו מוכרים קודם לכן.
חלק מהמתחמים היו עצומים. הגדולים שבהם השתרעו על שטחים של עד כחצי קמ"ר, עם תעלות ברוחב של כ-12 מטרים ובעומק שהגיע לכחמישה מטרים - וכל זאת ללא כלי מתכת או בהמות עבודה.
לדברי החוקרים, המבנים כנראה לא שימשו כבתים אלא כמרכזים ציבוריים, טקסיים ופוליטיים שבהם התאספו קהילות מהאזור.
וזה כנראה רק קצה הקרחון
עד היום זוהו באזור כ-1,700 גיאוגליפים, אבל המודל שבנו החוקרים בעקבות הסריקות החדשות מצביע על מספר גדול בהרבה.
להערכתם, בדרום-מערב האמזונס עשויים להסתתר בין כ-23 אלף ל-30 אלף מבני עפר נוספים שטרם התגלו.
על בסיס צפיפות האתרים וההערכה שבסביבת כל מרכז חיו בממוצע כ-300 בני אדם, הצוות הגיע למסקנה שבשיא ההתיישבות, בין השנים 100 ל-300 לספירה, ייתכן שאוכלוסיית המרחב כולו הגיעה ל-1.25 עד 3 מיליון בני אדם.
מדובר בשטח עצום של כ-183 אלף קמ"ר - יותר מפי שמונה משטחה של ישראל.
הממצאים מאתגרים תפיסה ישנה שלפיה האמזונס שלפני הגעת האירופים היה ברובו מרחב פראי ודל באוכלוסייה, שבו התקיימו רק קבוצות קטנות ומבודדות.
במקום זאת מצטיירת יותר ויותר תמונה של יער שעוצב במשך מאות ואלפי שנים בידי אוכלוסיות גדולות, חקלאים וקהילות מאורגנות.
מי היו אנשי אקירי?
השם "אקירי" הוצע ב-2021 על ידי הארכיאולוג מרטי פארסינן מאוניברסיטת הלסינקי לתיאור החברה הרב-קהילתית שבנתה את המתחמים באזור.
השם נגזר משמו הקדום של נהר אקרה, הזורם מפרו ובוליביה אל ברזיל, ופירושו בשפת בני אראוואק הוא "נהר הקיימנים".
לפי המחקר, בניית הגיאוגליפים החלה בערך בשנת 600 לפני הספירה ונמשכה עד סביבות 850 לספירה.
האנשים שחיו באזור התגוררו ככל הנראה בבתים ארוכים ששימשו משפחות מורחבות, וגידלו בין היתר תירס, דלעת ומניוק. הם טיפחו גם עצי אגוז ברזילאי ודקלי אפרסק.
המרכזים הגיאומטריים עצמם שימשו, לפי החוקרים, למפגשים בין קהילות, קבלת החלטות, טקסים, ריקודים, מוזיקה, סעודות, תחרויות ואירועים ציבוריים.
פארסינן אמר כי לפי מסורות ילידיות, חלק מהמרכזים נועדו גם לחזק קשרים בין הקהילות לבין ישויות מעולם הרוח.
ואז הציוויליזציה פשוט קרסה
בסביבות השנים 850 עד 950 לספירה קורה משהו שהחוקרים עדיין אינם יודעים להסביר.
המרכזים ננטשים.
"הראיות הקיימות מצביעות על קריסה מהירה יחסית", אמר פארסינן, אך נכון להיום אין תשובה ברורה למה גרם לה.
מעניין שהתקופה חופפת לשינויים משמעותיים גם בחברות פרה-קולומביאניות אחרות ביבשת, ובהן תרבות המאיה הקלאסית ותרבויות טיוואנאקו וווארי באזור האנדים.
אין הוכחה שהאירועים קשורים זה לזה.
אבל אם אוכלוסיות גדולות אכן נעלמו או הצטמצמו מאות שנים לפני שהאירופים חקרו את האזור לעומק, זה עשוי להסביר כיצד יישובים עצומים הפכו בהדרגה למבנים קבורים מתחת לצמחייה.
אז האם מצאנו את עיר הזהב האבודה?
עדיין לא.
המחקר אינו טוען שאקירי הייתה אל דוראדו, לא נמצא בו זהב ולא הוצגה ראיה שמקשרת ישירות את התרבות הזו למיתוס שחיפשו הכובשים הספרדים.
גם המקור ההיסטורי של אגדת אל דוראדו קשור לבני המויסקה באזור קולומביה, ולא לציוויליזציה הזו בברזיל.
אבל התגלית החדשה כן מחזקת דבר שבעבר היה קל הרבה יותר לפטור כאגדה: בלב דרום אמריקה אכן התקיימו חברות גדולות ומורכבות שהותירו אחריהן מרכזים עצומים, ושחלק ניכר מהשרידים שלהן עדיין מוסתר מתחת ליער.
גם תגליות אחרות בשנים האחרונות, ובהן מערכי יישובים ודרכים עתיקים שנחשפו באמצעות לידאר באקוודור ובחלקים נוספים של האמזונס, מאלצות את החוקרים להעריך מחדש עד כמה צפופה ומפותחת הייתה האוכלוסייה באזור לפני הגעת האירופים.
אז אולי אף אחד עדיין לא מצא עיר עם רחובות מרוצפים בזהב.
אבל ככל שהלייזרים ממשיכים לחדור מבעד לצמרות, מתברר שהרעיון של ערים ותרבויות אבודות מתחת לאמזונס כבר מזמן אינו רק אגדה.