מרס טורקי: האם נתניהו, שחושש מהסקרים, גורר את ישראל למלחמה?

הנה שני דברים שקרו שלשום: הראשון הוא תקיפה ישראלית של שדה תעופה בסוריה, על פי הדיווחים - כדי למנוע התפשטות טורקית אל אזורים שמחוץ לטווח שליטתה היום.

הדבר השני שקרה הוא פרסום סקר של הערוץ-מטעם, ערוץ 14, לפיו "גוש נתניהו" משיג 63 מנדטים, נתון שלומר עליו שהוא "עומד בסתירה" לכל סקר אובייקטיבי, יהיה בבחינת לשון המעטה.

זה הזמן להזכיר שמי שאישר את התקיפה בסוריה הוא אותו האיש שאישר לפרסום תוצאות של סקר שעל פניו נראה מופרך.

ליריבי נתניהו זה הספיק, בעצם - לא לכולם. בעוד במרכז המחנה הרל"ביסטי, בנט ואיזנקוט, נזהרו מלתקוף את נתניהו באופן שעלול להתפרש על ידי הציבור כחוסר גיבוי גם לצה"ל (וגם אביגדור ליברמן, שלרוב אין לו בעיה לייחס לנתניהו כוונות זדון, החריש), מיהרו "הדמוקרטים" של יאיר גולן לבקר את ראש הממשלה, על שהוא גורר את ישראל להרפתקה מיותרת (על סף מלחמה עם מעצמה אזורית כמו טורקיה), לצרכי בחירות בלבד.

נתניהו חשוד לא רק בעיני "הדמוקרטים", והוא יודע זאת היטב: מאז מבצע "עם כלביא" בקיץ 2025, הוא דואג לגבות כל מהלך צבאי יזום בהודעות משלימות, מפי דובר צה"ל או אף מפי הרמטכ"ל עצמו. מנהג מעט מוזר עבור מי שאינו אוהב, בלשון המעטה, לחלוק עם אחרים את הקרדיט על פעילות מבצעית מוצלחת.

גם הפעם התייצב הרמטכ"ל לצד נתניהו, אף אם לא במילים מפורשות: למחרת לקיחת האחריות המדינית של נתניהו על התקיפה, סייר רב אלוף אייל זמיר אצל חיילי צה"ל שנמצאים על אדמת סוריה - ודיבר על סיכול איומים על ביטחון ישראל.

נשים לרגע את הרמטכ"ל בצד ונחזור אל נתניהו. שהסקר התמוה ביקש להרחיק אתו משיקולי בחירות. גם אם נקבל את ההנחה שמדובר בתרגיל לצרכי פנים, הרי שהוא עשה עבודה טובה. מתנגדי נתניהו שמגנים אותו הן על מדיניות ההכלה לפני 7 באוקטובר והן על הסכמים שעלולים להותיר את חמאס בשלטון ואת חיזבאללה ככוח מוביל בלבנון, מתקשים לתקוף אותו על מה שעל פניו נראה כמו מדיניות הפוכה.

הבעיה היא שעם כל ההתפעלות הפוליטית מהצעד של נתניהו, יש כאן סכנה של הסתבכות אמיתית עם מעצמה אזורית. עד כמה אמיתית? אם לשפוט לפי דברי השליח האמריקני לאזור, טורקיה וישראל עמדו "על סף מלחמה", סכנת מלחמה שעליה אזרחי ישראל, שמכירים כבר את כל החזיתות הפתוחות - מעזה דרך לבנון ועד לאיראן - שמעו לראשונה רק לאחר שלא פרצה...

אז האם חזינו בשינוי מדיניות של ישראל שנגזר מצורך ביטחוני אמיתי או בתוקפנות לצרכי בחירות שכמעט גבתה מאיתנו מחיר גבוה? ובכן, לאזרחי ישראל אין שום מושג אמיתי.

כאן חוזר הרמטכ"ל זמיר למשוואה. התייצבותו לימין נתניהו, גם אם בעקיפין, מכשירה את התקיפה בעיני רוב הישראלים - ממש כשם שעשה כמה פעמים במרוצת השנה וחצי האחרונות, מאז מונה לתפקיד.

מערכת היחסים בין הרמטכ"ל ללשכת ראש הממשלה היא מוזרה - יש שבועות שנראה שבהם מתואמים השניים עד לפרטי פרטים, לעומת שבועות שבהם נראה שהם לעומתיים זה לזה: שופרותיו של נתניהו בתקשורת משתלחים ברמטכ"ל ומכנים אותו "קפלניסט" - מנסים להטיל עליו את האחריות למה שמתחיל להסתמן ככישלון בעזה.

זמיר מצידו לא מהסס להציף את המחלוקות הקשות שיש לצה"ל עם נתניהו וממשלתו בנושא הגיוס, ובכך פוגע בממשלה באחד התחומים הרגישים ביותר בעיני מצביעים שנטשו אותה (אלא אם מאמינים לסקרים של ערוץ 14).

בסופו של דבר, מדובר בסוגייה שלציבור הישראלי אין כמעט דרך לשפוט אותה בצורה אובייקטיבית. מצד אחד, הגיוני לסכל איום בהתהוות. מצד שני, השפעתה האמיתית של טורקיה בסוריה אינה נמדדת בהתבססותה בשדה תעופה כזה או אחר, אלא בשליטה הכמעט-מוחלטת שיש לה על המשטר החדש.

זאת ואף זאת: טורקיה, ביחד עם קטאר, השיגה השפעה מרחיקת לכת גם בגוף המכונה "מועצת השלום" שייקבע (גם עבור ישראל!) את עתיד רצועת עזה, אז פתאום דחוף לנו לסכל איום מרוחק הרבה יותר מהגבול הישראלי?

לפיכך מצטמצם גם הדיון הזה לשאלה האם מאמינים לנתניהו או לא. מי שלא מאמין לאיש, ממילא יאמין לכל קונספירציה שתיקשר בשמו. מי שהאמין לו עד עכשיו, יוסיף לשמוע דברי אלוהים חיים בכל מילה שלו, אפילו כשהוא בוחר, באופן תמוה למדי, לצטט את ה"דונ'ט" המפורסם של ג'ו ביידן (מעניין מה חושב על כך אחד בשם דונלד טראמפ).

אז מה שונה הקונפליקט הנוכחי מהסוגיות הקודמות ביחסי ר"ב-רל"ב? שני שינויים עיקריים: הראשון הוא שגובה ההימור עלה. חיסול בעזה שאולי יגרור ביקורת אמריקנית, אינו דומה לפעולה אנטי-טורקית על אדמת סוריה, שעלולה לסבך את ישראל במשהו גדול הרבה יותר.

השינוי השני הוא עמדת הרמטכ"ל: מצד אחד חובתו של צה"ל לבצע את הוראות הדרג המדיני. מצד שני, בעת הזאת יש לכל צעד שכזה משמעות פוליטית. במילים אחרות: את התקיפה בסוריה היה חייב זמיר לבצע, אבל מהביקור בשטחה למחרת, מוטב שהיה נמנע.