בשעה תשע בערב, ב-14 בינואר 1993, נצמדו המוני ישראלים למסכי הטלוויזיה. בעיצומן של הבחירות המקדימות הראשונות לראשות הליכוד - שהפגישו בין דור ה"נסיכים", בני בגין ובנימין נתניהו, לבין נציגי "ישראל השנייה", דוד לוי ומשה קצב - חולל נתניהו דרמה פוליטית שטלטלה את המדינה. מול המצלמות הוא חשף כי אלמוני איים על אשתו בפרסום "קלטת לוהטת" המתעדת רומן מחוץ לנישואים אם לא יפרוש מהמרוץ, והאשים "בסחיטה באיומים נוסח מאפיה" גורם בכיר במפלגה - אמירה שכוונה ישירות למחנה דוד לוי. המרוץ הפך לקרב יצרי ורווי השמצות שכלל כינויים קשים כמו "אנטי-ביביוטיקה" וחקירת משטרה סביב מקורבי לוי, ובהם יעקב ברדוגו. אף על פי כן, בקלפיות גרף נתניהו 52% מהקולות, ניצח בפריימריז והבטיח את הנהגת התנועה.
הפריימריז בליכוד לא נולדו בחלל ריק, אלא היו תגובה ישירה למפלה שספגה המפלגה שנה קודם לכן. ב-1992 השתמשה מפלגת העבודה בשיטת הפריימריז כדי להציג פנים רעננות לציבור, להשתחרר מתדמית המנגנון הישן ולהביא לניצחונו של יצחק רבין. הניצחון הסוחף של העבודה בבחירות הכלליות והפלת שלטון הליכוד הבהירו לראשי הליכוד כי כללי המשחק השתנו: כדי לחזור לשלטון, המפלגה חייבת לאמץ דמוקרטיה ישירה ולפתוח את שורותיה להצבעה רחבה. הניסיון הראשון של הליכוד ליישם את הכלי הזה אמנם הוליד מיד את דרמת הקלטת הלוהטת, אך מאז הפך לחלק בלתי נפרד מחיי המפלגה.
מבט היסטורי מקיף מלמד שהדיון על נחיצותן של בחירות מקדימות החל כבר בשנות ה-60, כאשר פוליטיקאים צעירים החלו לקרוא להרחבת הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית. שולמית אלוני הציעה עוד ב-1968 לקיים במפלגת העבודה בחירות מוקדמות במתכונת האמריקאית, במטרה למנוע את ניתוק ההנהגה מהציבור; גדעון האוזנר וגדעון פטלינסקי יזמו הצעת חוק מטעם הליברלים העצמאיים שביקשה לחייב את כל המפלגות בישראל לקיים בחירות מקדימות; וצעירי העבודה, חנן קריסטל וגד יעקובי, קראו באופן פומבי לשבור את כוחם של העסקנים באמצעות פתיחת השורות להצבעה רחבה וישירה.
הרעיונות הללו קיבלו דחיפה משמעותית בעקבות השבר העמוק של מלחמת יום הכיפורים. הליקויים שנחשפו והמיאוס הציבורי הגובר מהממסד שכשל ומהמנגנונים הישנים, הובילו לשלילה נרחבת של השיטה הקיימת - בראש ובראשונה ה"וועדות המסדרות", אותם גופים מפלגתיים שקבעו את רשימות המועמדים בחדרים סגורים וללא שקיפות.
בסוף 1976 התגברה הדרישה לחוק מפלגות שיסדיר את הנושא, בעיקר על רקע תקציבי העתק הציבוריים שמהם נהנו המפלגות, בשעה שהתסכול מהמערכת הסגורה רק הלך והעמיק. הסופר והפובליציסט עמוס כרמל היטיב לנסח תחושה זו במאמר בעיתון "דבר", כשהדגיש את הצורך לחייב בחוק כל מתמודד לעבור תחילה את המבחן הדמוקרטי של כלל חברי מפלגתו לפני שיוכל לבקש את אמון הציבור כולו. כרמל טען כי יש לחוקק חוק מפלגות שבין השאר "יקבע בו אחת ולתמיד שאין בחירות בישראל בלי בחירות מקדימות, מה שקוראים הגויים 'פריימריס'".
ערב בחירות 1977, בניסיון להתמודד עם התערערות מעמדו בציבור, ערך המערך בחירות פנימיות לוועידת המפלגה, שהייתה אמונה על בחירת המועמדים לכנסת. על אף המשבר, לא פחות מ-165 אלף חברי מפלגה יצאו להצביע. אולם, הדמוקרטיזציה הזו לא הועילה לשיקום מעמדה של המפלגה, שבבחירות הכלליות ספגה הפסד צורב ואיבדה את השלטון לראשונה בתולדות המדינה.
מי שלקחה את יוזמת הבחירות הפנימיות צעד אחד קדימה הייתה המפלגה החדשה שקמה אז - ד"ש (התנועה הדמוקרטית לשינוי). המהלך אמנם נחשב לציון דרך היסטורי בתולדות הפריימריז בישראל, אך ראוי לזכור את המספרים: המפלגה מנתה 35 אלף חברים בלבד, ומתוכם כ-26 אלף השתתפו בפועל בהצבעה. יתרה מזו, גם במפלגה שנחשבה לתקווה הגדולה של הפוליטיקה החדשה, הפריימריז הבליטו במהרה בקיעים עמוקים, מאבקים פנימיים ושיטות שיהפכו עם השנים לנחלת הכלל במפלגות הגדולות, ובראשן התפקדות מאורגנת של חברים שדמי החבר שלהם שולמו באופן מרוכז.
חלפו עוד 15 שנים עד שהשיטה חלחלה לליבה של המערכת הפוליטית הישראלית בצורה ממסדית רחבה. ב-1992 הייתה זו מפלגת העבודה שאימצה את הפריימריז לבחירת יושב ראש המפלגה והרשימה לכנסת. בהתמודדות היסטורית זו גבר יצחק רבין על שמעון פרס, והרוח הרעננה שהביאה עמה השיטה תרמה באופן מכריע לניצחון העבודה בבחירות הכלליות ולהחלפת השלטון. הצלחה זו היא שדרבנה את הליכוד, שנה לאחר מכן, לאמץ את השיטה במטרה להתאושש מההפסד ולהחזיר לעצמו את אמון הציבור.
אולם לצד ההבטחה הגדולה לריענון השורות ולביעור הדילים, השיטה גבתה מחירים כבדים שלא נחזו אז במלואם. המעבר מפנייה למאות חברי מרכז אל קמפיין ארצי מול עשרות אלפי מתפקדים דרש משאבים כספיים עצומים; המועמדים נזקקו להון עתק לשם פרסום וחשיפה, דבר שהעלה חשש מתלות הרסנית בבעלי הון. במקביל, קמו מנגנונים חדשים של "קבלני קולות" ודילים מאורגנים של מתפקדי סרק, שהכתיבו תוצאות ופגעו בשוויון ההזדמנויות.
לפני קרוב לשלושים שנה חזה דני קורן, חוקר מדע המדינה, את הבאות: "הפריימריז, שהבטיחו לרענן את השורות ולחזק את הדמוקרטיזציה, הפכו לא פעם למנגנון שמחליש את המסגרת המפלגתית, מגביר את התלות במשאבים כספיים ומעודד פופוליזם תקשורתי על פני עבודה פרלמנטרית מהותית".