רק ביבי: הפגישה בין קושנר לבכיר חמאס היא עלבון לזכר הנרצחים

קשה לדמיין מה חשו קרוביהם של הנרצחים בטבח 7 באוקטובר בעת שג'ארד קושנר, שליחו וחתנו של נשיא ארה"ב נפגש עם חליל אל חיה, אחד הבודדים מבכירי חמאס ערב 7 באוקטובר, ששרדו את הסיכולים הממוקדים שבאו בעקבותיו.

ניסיון החיסול הכושל של אל חיה, על אדמת קטאר, הוביל לא רק להתנצלות ישראלית מביכה על פגיעה בריבונותה של מממנת מתקפת 7 באוקטובר (ועל פי החשד, גם כמה גורמים בלשכת ראש הממשלה), אלא העניק לאיש חסינות (זמנית, יש לקוות) מפני ניסיון חיסול נוסף.

בזירה הפנים-פלסטינית, זכה אל חיה בנקודות שבוודאי לא הזיקו לו במרוץ לתפקיד ראש הלשכה המדינית של חמאס (עליו התמודד מול חאלד משעל), כלומר - האיש הבכיר ביותר בצמרת ארגון הטרור. לכן העלבון שבעצם קיום הפגישה בין האיש שהוא אולי המקורב ביותר לטראמפ לבין הארכי-טרוריסט, צריך לצרוב בלב כל ישראלי.

אל חיה אינו דג רקק, הוא היה סגנו של יחיא סינוואר ונחשב לממשיך דרכו בארגון הטרור - כלומר נוקט בקו קיצוני ודוגל בשיתוף פעולה הדוק עם איראן. אל חיה, שכינה את טבח 7 באוקטובר "רגע היסטורי", אכן רואה בו כזה - נקודת מפנה שהעלתה את העניין הפלסטיני לראש סדר העדיפויות האזורי.

הישראלים יכולים להתווכח בינם ובין עצמם האם אפשר לסיים את המערכה שהחלה בפלישה הרצחנית בהסדר - האם זו בכלל אופציה ריאלית מול הפלסטינים, אבל גם מי שסבורים שאין לסכסוך אופק אחר מלבד מדיני, מבינים שאל חיה אינו פרטנר לשום מהלך, בטח לא כזה שיביא שלום - האיש הוא שונא ישראל מהסוג הגרוע ביותר.

לא צריך להיתמם: גם ישראל ניהלה ובוודאי עוד תנהל מגעים עם חמאס. היא עשתה זאת לפני 7 באוקטובר, והיא עושה זאת גם לאחריו, אבל לפחות למראית עין, ישראל הקפידה שלא לשבת באותו החדר עם נציגי חמאס.

קשה לדמיין אפילו מה היה מתחולל כאן לו ראש ממשלה שאינו נתניהו היה מתכוון להיפגש עם שליח אמריקני, שעות ספורות אחרי פגישתו של האחרון עם בכיר חמאס. דמיינו את נפתלי בנט או יאיר לפיד נועדים עם קושנר לאחר שהלה העניק לגיטימציה ולמעשה הכשיר כמדינאי את מי שרואה בטבח מופע פלאי.

היו אומרים שזה עלבון לזכר הנרצחים, היו טוענים שהפכנו מפרטנרים של ארה"ב לשאווישים שלה, להערת שוליים בעסקת הנדל"ן הגדולה שמקדם נשיא אמריקני בעזרת מקורביו, להם מכרנו את הכבוד הלאומי. היו אומרים - וצודקים.

ומה היה קורה לו קושנר היה שליחו של נשיא דמוקרטי כמו ג'ו ביידן, או אולי שליח האיחוד האירופי? סביר להניח שישראל הרשמית הייתה מוחה בקול, דורשת מהשליח לטוס בחזרה לארה"ב או לאירופה, במקום לעבור בטיסה ישירה מהפגישה עם אל חיה לפגישה עם נתניהו.

הבעיה היא שקושנר לא טס לישראל אלא כמעט נשאב אל הוואקום המדיני שנוצר כאן. בנימין נתניהו, שכרך את חירותו בגורלו הפוליטי, נלחם מלחמת מאסף במגמות שמסתמנות בסקרים: מעמדה של טלי גוטליב ברשימת הליכוד לכנסת הבאה, מעסיק אותו היום יותר מהגרעין האיראני, בטח שמהטרור העזתי.

ומה על שתיקת האופוזיציה, שהייתה חייבת לתבוע את עלבונם של קרובי הנרצחים? גם היא קשורה לבחירות: כל אחד מהמועמדים (חלקם רק בעיני עצמם) לרשת את נתניהו על כס ראש הממשלה, מקווה לזכות בברכת הדרך מטראמפ - ובכל מקרה, לא להרגיז את הג'ינג'י (שמילה שלו יכולה למחוק מועמד פוטנציאלי) המיר החמה.

וכך קיבלנו את המופע מעורר הפלצות של קושנר ואל חיה. מופע שמעלה את השאלה - לא רק מה חושבים במשפחות השכולות, אלא גם מה חושבים העזתים, מה חושבים בטהרן, ביירות, דמשק או אנקרה, כשרואים את אל חיה במעמד של ראש מדינה?

רבים מאזרחי ישראל, אפילו כאלה שדוגלים בפתרון מדיני, דרשו (בצדק!) מהנהגת המדינה להתחיל לדבר "ערבית במקום מערבית", אחרי טבח 7 באוקטובר.

במקום שזה יקרה, מתברר עתה שחמאס למד לדבר מערבית טוב מאיתנו: קושנר ישב אתמול עם מנהיג ארגון הטרור - והיום הוא נועד עם ראש ממשלת ישראל. איזה ביזיון.

אפשר להתווכח מהו ניצחון מוחלט בעזה והאם צירוף המילים הזה בכלל אפשרי. דבר אחד בטוח - גם מי שמתווכחים מהו ניצחון מוחלט בעיניהם, יודעים איך נראית תבוסה מוחלטת - וככה בדיוק היא נראית: שליח המעצמה החזקה בעולם יושב לצד אחד ממחוללי 7 באוקטובר ונוהג בו בכבוד של ראש מדינה.

נתניהו הוא זה שלוחץ היום יד שאך אמש לחצה את ידו של ראש ארגון המרצחים. העיקר שהוא פתח את הבוקר שלו בברכה למתפקדי הליכוד והפציר בהם לבחור רשימה מנצחת, כזאת שתוכל למנוע הקמת ממשלה עם מנסור עבאס...