הקיפאון, המבט והרתיעה: מה ניסו מלי וליאל להסתיר ברגע שנתפסו?

ההיעלמות של מלי וליאל והמסע הדרמטי שלהן הרעידו מדינה שלמה. מעבר לכותרות הסוערות ולחיפושים הקדחתניים, יש כאן אמת פשוטה וכואבת: אדם לא קם יום אחד, מושך את כספו, קוטע קשר עם משפחתו ויוצא למסע כה קיצוני של היעלמות סתם כך.

במדינה שרוויה בפוסט טראומה ובאנשים שנמצאים במצוקה נפשית עמוקה, קל מאוד לפספס את
הסימנים המקדמים. בסביבתן של מלי וליאל, כפי שקורה לרבים מאיתנו, הפספוס היה ענקי.

אז איך נראית מצוקה אמיתית ברגע שבו הגוף מתחיל לבגוד בנו? דרך כלים של ניתוח התנהגותי והסתמכות על מחקרים וניסיון בתחום, נפרק קטע קטע כדי להבין את האותות הסמויים - אלה שנוכחים במבט, בתנועה ובשפת הגוף ברגעים שבהם המילים כושלות, בכדי שנדע לזהות אותם אצל היקרים לנו לפני שיהיה מאוחר מדי.

קליק אחד על נגן הווידאו מציג ברגע הראשון את הקטע שבו השוטר פונה אל ליאל. התגובה שלה אינה מתוכננת ואינה נשלטת, תוך מאיות השנייה מתרחשת מיקרו הבעה קלאסית של פחד המשולב בהפתעה. הגבות שלה מתרוממות במהירות, העיניים נפערות, ובמקביל הידיים נשלחות באופן רפלקסיבי קרוב מאוד אל אזור הפנים.
 
מבחינה התנהגותית ופיזיולוגית, התנועה המהירה הזו של הידיים לכיוון הפנים אינה מקרית. מדובר ברפלקס הגנתי עתיק שמטרתו להגן על האזורים החיוניים והרגישים ביותר בגוף בעת תחושת איום פתאומית. המהירות שבה ההבעה הזו מופיעה ונעלמת מעידה על כך שמדובר בתגובה אוטומטית לחלוטין של מערכת העצבים, ברגע שבו המודע עדיין לא הספיק לגייס מנגנוני סינון או הסתרה.
 
מחקרים פסיכופיזיולוגיים שנערכו באוניברסיטת הרווארד בתחום תגובות דחק וסטרס, מראים כי בעת חשיפה פתאומית לגורם המתפרש כמאיים, האמיגדלה במוח מפעילה את המערכת הסימפתטית תוך שבריר שנייה. פעולה זו, מתרחשת עוד לפני שהמוח החושב, הקורטקס הספיק לעבד את הסיטואציה בצורה לוגית, מה שמחולל מיקרו הבעות ותנועות הגנה פיזיות שאינן ניתנות לבקרה מודעת.
 
כאשר אנחנו רואים אצל אדם קרוב תגובה מהירה כזו של מיקרו הבעה של פחד, טונוס שרירים גבוה מאוד (קיפאון) או כיווץ הגוף למראה פנייה פשוטה, זוהי אינדיקציה לכך שהמערכת שלו נכנסת לדריכות גבוהה ובחוויית איום מתמשכת עוד לפני רגע המפגש.

ברגע שליאל מתחילה לתפוס את מהות הסיטואציה, נראית תזוזה ברורה של אי נוחות בכיסא. הגוף שלה זז אחורנית ושמאלה, בתנועה מובהקת של התרחקות ממוקד האיום ופנייה לכיוון אמה. מדובר בשילוב של מנגנון מגננה פיזי יחד עם ניסיון לא מודע לחסות תחת סמכות אימהית. בספרות המקצועית בתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית (כמו במחקרים מאוניברסיטת ייל) מצביעים על כך שבעת תחושת איום פתאומית, המערכת המוטורית מפעילה תגובת נסיגה מרחבית שמטרתה להגדיל את המרחק הפיזי ממוקד הלחץ, תוך הצמדות לגורם המהווה עוגן ביטחון מוכר כפי שצפוי מאם לבת.

בשנייה שבה השוטר מתחיל לדבר וההבנה מחלחלת, ליאל עוצמת את עיניה. תופעה זו מוכרת כחסימה עינית (Ocular Blocking), ביטוי לא מילולי עוצמתי של חוסר רצון להתמודד עם הנאמר, או לחלופין הקושי לשאת את הידיעה שחשפו את מיקומן. מבחינה נוירו-פסיכולוגית, עצימת עיניים ברגעי דחק אינה נובעת מעייפות, אלא משמשת כמנגנון סינון קוגניטיבי המופעל כדי לצמצם עומס חזותי קשה ולנתק זמנית את המוח מגירוי חיצוני מעורר חרדה.

לאורך השהות במושב, ידה הימנית של ליאל מלטפת את אגודל ידה השמאלית ולהפך, כשהידיים כולן מוחזקות צמוד מאוד אל הגוף. הצמדת הזרועות אל מרכז הגוף יוצרת מחסום פיזי הישרדותי, בעוד שתנועת הליטוף ההדדית של האגודלים היא מנוע להרגעה עצמית. תצפיות שנעשו במחקרים שונים בתחום מדעי התנהגות מלמדות כי מגע עצמי מחזורי באזורים עשירי עצבים, כמו קצות האצבעות והאגודלים, מסייע בהפחתת קצב הלב ובשיכוך תגובת הסטרס הפיזיולוגית ברגעים של חוסר אונים.
 
ליטופים מסוג זה נוכל לזהות גם באזורי הירכיים, החזה, האמות ועוד. חשוב להבין, גם כאשר מדובר בנגיעה שנדמית כמעט אגבית, היא אינה מקרית כלל, ויכולה להעיד על מצוקה פנימית גדולה.

לאורך דבריו של השוטר, ליאל מישירה אליו מבט, אך מדי כמה שניות עיניה גולשות הצידה אל אמה מלי, זאת מבלי להזיז את הראש כלל. חוסר התזוזה המוחלט של הצוואר והראש מעיד על כוננות שיא, דריכות ומתח עצום. גלישת העיניים מבטאת ציפייה לקבל חיזוק, מעורבות או הצלה מצידה של האם. אולם מלי מציגה תגובת קיפאון מוחלטת: היא אינה מגיבה, ובהמשך אף מסובבת את גופה וראשה אל החלון ומותירה את בתה להתמודד לבדה. בתחום הפסיכו טראומה, מצביעים על כך שבמצבי דחק קיצוניים, תגובת קיפאון והתרחקות פיזית מעידות על הצפה רגשית כה גבוהה, עד שהאדם מאבד את היכולת לספק תמיכה סביבתית ובוחר שלא במודע בצמצום נוכחות במרחב.

לצד שאר התגובות, נראית ליאל מסדרת את השיער. על אף שהתנועה עשויה להידמות במבט שטחי כפעולה אסתטית בלבד, מניסיוני בשטח ומניתוח התנהגותי מעמיק מדובר בגילוי ברור של מבוכה, חשש ועומס רגשי. מניסיוני בעבודה עם מקרים מורכבים של מצוקה ודריכות, תנועות מסוג זה של התארגנות עצמית, כמו נגיעה חוזרת בשיער או סידור הבגדים ברגע מתוח, אינן מקריות כלל. הן משמשות כפורקן טבעי לאנרגיה עצבית עודפת, ועוזרות לאדם להשיב לעצמו תחושת שליטה אלמנטרית בסיטואציה שנתפסת כסוערת וחסרת אונים.

בסופו של דבר, המילים שהרשת מתעסקת בהן הן רק המסגרת. הסיפור האמיתי תמיד נכתב באותות הבלתי מילוליים שהגוף מפיק ברגעי האמת.

המקרה של מלי וליאל הוא תזכורת כואבת ומהדהדת לכך שמצוקה נפשית, נדיר שמתפרצת מתוך
הריק. היא נבנית בשקט, מתבטאת במבט שבורח, בצמצום מגע, ובניסיונות נואשים להרגעה עצמית
מול עומס רגשי שאי אפשר להכיל עוד.

כחברה, התפקיד שלנו הוא לעבור מציצנות רכילאית להתבוננות מעמיקה ומצילת חיים. כשאנחנו לומדים לקרוא את השפה השקטה הזו, אנחנו מקבלים הזדמנות פז להבחין בסבל של האנשים הקרובים אלינו ביותר, לזהות את הקריאה הסמויה לעזרה, ולאפשר להם יד מושתת עוד לפני שהסערה הופכת למורכבת מדי.

הכותבת היא מומחית לשפת גוף הפעילה בחשבון האינסטגרם: maayan.bashan@