ההתכנסות של השרים והח"כים בליכוד למאבק ההישרדות שלהם בפריימריז מחר, השאירה לגדי איזנקוט שמיים פתוחים להפריח בלון-ניסוי מבלי שאיש מהמשתתפים בריאליטי המרהיב: "הישרדות, הפריימריז בליכוד" לא יהיה פנוי ליירט אותו, אפילו ראש הממשלה (שממש ברגעים אלו שובר את הראש איך להשאיר את טלי גוטליב מחוץ לרשימת הבכירים בתנועה).
הבלון, לכאורה, אינו חדש - השותפות האפשרית עם מנסור עבאס ומפלגת רע"ם שלו. אז מה כן חדש? שעד עכשיו דיברו על כך בעיקר בבלוק של נתניהו, כאחד הטיעונים העיקריים נגד גוש השינוי. בימים האחרונים מדברים על כך בסביבה הקרובה ביותר לאיזנקוט, כולל הוא עצמו: הלחן נותר זהה, אבל המילים השתנו מעט.
תכף נשוב ליחס שבין המילים למנגינה, אבל קודם כל קצת על התנאים שאפשרו לאיזנקוט להעלות ביוזמתו את הנושא שנחשב עד לא מזמן לתפוח האדמה הלוהט של האופוזיציה.
אפשר לנתח עד כלות את מידת הגזענות שיש בהסתייגות משותפות קואליציונית עם נבחרי הציבור מהמגזר הערבי ואפשר ללכת היישר לשורה התחתונה: רוב אזרחי ישראל היהודים מעדיפים ממשלה ללא שרים מהמפלגות הערביות. הרוב הזה כולל פלגים בציבור שאינם מזוהים דווקא עם הימין.
לא האצבע ה-61
באופן מדהים, ההתנגדות הזאת פוחתת פלאים כאשר מדובר על מינוי של חבר כנסת ערבי שהוא חבר באחת המפלגות שאינן מוגדרות "ערביות" לשר או לסגן שר. דרך החרך הזה מקווה איזנקוט להידחף לאזור המסוכן של השותפות עם הערבים.
עד לא מזמן אפשר שהיה מדובר בהתאבדות פוליטית, שכן הדרך לניצחון האופוזיציה בבחירות עברה דרך שלילת השותפות עם המפלגות הערביות. מה השתנה? שני דברים עיקריים: הראשון הוא שבסביבת איזנקוט מעריכים שאפשר יהיה להשיג רוב ציוני , כלומר גם ללא הערבים.
לכאורה זה היה אמור לסתום את הגולל על השותפות הפוטנציאלית. למעשה זה מכשיר אותה: ממשלה שתקום, נניח, כשהאצבע ה-61 שלה היא אצבע של ח"כ מרע"ם, תגרום מיד לערעור על עצם הלגיטימיות שלה, בפרט שהיא תאלץ את בנט וליברמן להתפתל כהוגן כדי להסביר מדוע הסכימו לבסוף להישען "על הערבים".
לעומת זאת קואליציה של רוב ציוני, תהפוך את הרחבת הממשלה באמצעות רע"ם ללגיטימית יותר. "לא נשענו על קולות הערבים כדי להשיג רוב" יוכלו לומר בימין הרל"בי, בטח אם יואב סגלוביץ' יהיה המועמד של רע"ם לתפקיד שר.
השילוש החדש
אבל לא רק אחוזי הלחות באקלים שהפך נוח יותר לשותפות שכזאת ירדו, אלא גם הטמפרטורות. ההנחה היא שמרוב התעסקות של גוש הימין במנסור עבאס וברע"ם, מוצה כמעט כליל פוטנציאל הנזק של הנושא לגוש השינוי.
מי שאחוז אימה משיתוף פעולה שכזה ועלול (מבחינת גוש השינוי) לרוץ אל הקלפי למשמע "הערבים נוהרים", כבר ממילא לא ישנה את דעתו. באשר ליתר, ובכן גם אם היו מעדיפים ממשלה בלי עבאס - לא זה הוא מה שיהיה הגיים צ'יינג'ר עבורם.
זה באשר למנגינה, אבל מה עם המילים? ובכן גם איזנקוט וגם מקורבים, כמו למשל הצטרף החדש, אלעזר שטרן, גנרל בדימוס וחובש כיפה סרוגה, התחילו לדבר במונחים חדשים.
מבחינתם יש שלושה תנאים לשיתוף פעולה עם כל מפלגה באשר היא: הכרה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הכרה בחובת שירות (צבאי או אזרחי) לכל, וקבלה של ערכי מגילת העצמאות.
מנסור עבאס אולי לא יחקוק את מגילת העצמאות על דגל מפלגתו, אבל אם זה יהיה הדבר האחרון שיחצוץ בינו לבין שותפות שווה בקואליציה, יימצא כבר הנוסח שימלא אחר שלושת התנאים דלעיל, בטח כאשר כבר הכיר מצידו בהיותה של ישראל מדינה יהודית, דיבר על הצורך בשירות שוויוני (כולל של אזרחי ישראל הערבים) ומגילת העצמאות? ובכן היא המסמך המכונן של הכרה בזכויות מיעוטים והושטת יד לשלום.
לא בכדי אמר אתמול אלעזר שטרן ("פגוש את העיתונות", קשת 12) ש"אם מישהו יקבל עליו את התנאים האלה, אני לא אבדוק אם הוא עשה ברית מילה". רוצה לומר - גם לא יהודי (אגב, לתשומת לב ח"כ שטרן, גם מוסלמים עורכים טקס מילה).
שטרן לא הסתפק בכך: הוא לא רק שב והזכיר שנתניהו חיזר בלהט אחרי עבאס גם מבלי שהלה יקבל על עצמו את שלושת התנאים שמציב בפניו איזנקוט, אלא הזכיר שחברי הכנסת החרדים, אבן יסוד בבלוק של נתניהו, אינם תומכים בכל ערכי מגילת העצמאות, קל וחומר לא בשירות צבאי או אזרחי לכל.
מוביל, לא מובל
בכוונה - וככל הנראה לאחר הידברות מוקדמת - מי שמוביל את הכשרת השותפות עם רע"ם אינו יאיר גולן ו"הדמוקרטים" שלו, שמבינים שעליהם לפנות לאיזנקוט את הבמה כדי שיצטייר כמוביל ולא כמובל בנושא הזה.
אם תרצו, מדבור בעוד גול עצמי של תעמולת הליכוד: הניסיון לערער על הלגיטימיות של "הדמוקרטים" אינו נואל רק בגלל כמות השנים במדים בקרב העשירייה הראשונה של מפלגת השמאל הזאת, אלא גם גרם לה להוריד מעט פרופיל, מה שמאפשר לגוש השינוי תמהיל מאוזן יותר של תעמולה.
אגב כך, השינוי שהוא כביכול ניואנס ביחס של "ישר!" לשותפות אפשרית עם עבאס, מאפשר דווקא למפלגות אחרות בגוש, כמו ישראל ביתנו וביחד, להקצין מעט את הקו שלהן - גם בנט וגם ליברמן יכולים להתמודד על לב הימין המתון בלי קשר למה שאולי יעשו אחרי הבחירות.
איזנקוט ובעלי בריתו יודעים שהשקט בגזרה לא יימשך לעד: תנו לליכודניקים, חדשים וישנים כאחד, את יומם בקלפיות הפריימריז, קחו עוד כחצי יום עד לבירור סופי ומלא של תוצאות האמת - ועליו הוסיפו עוד יום לחגיגות או חשבון נפש, ואז - כמו שאוהבים מאמני כדורגל לומר: ניקח את היום לחגוג, מחר כבר ננחת ונתחיל להתכונן למשחק בשבת.
כך יהיה בצד ימין של המפה: החל מעוד יומיים-שלושה יתחילו להתכנס בליכוד לקרב על הקדנציה האחרונה של נתניהו. בשבוע השני של ספטמבר יצטרפו אליהם גם מי שיוותרו בסקרים מתחת לאחוז החסימה. כלומר, עוד נשמע על "ממשלת האחים המוסלמים" ו- "ממשלת תומכי הטרור", טענה שאיזנקוט ושותפיו ינסו להדוף.
במילים אחרות: איזנקוט עוד לא חצה לגמרי את הרוביקון שעל הגדה מנגד שלו עומד מנסור עבאס, אבל הוא כבר התחיל להשתכשך בו כדי לבדוק היכן הזרם חלש יותר, כך שבבוא היום תתאפשר לו צליחה קלה.