עד ארגנטינה הגענו לחפש נעדרות, רק כדי למצוא שם את עצמנו

אפשר שלעולם לא נדע מה גרם למלי וליאל יהלומי להחליט שהן צריכות להיעלם, לעזוב את ישראל, את העבודה, את המשפחה - ולצאת למסע שנועד מלכתחילה לטשטש את עקבותיהן, כולל משיכה של סכום כסף גדול במזומן, מעברים ממדינה למדינה, החלפת כרטיסי הסים במכשירים הסלולריים ועוד צעדים שעושים אנשים שמבקשים לרדת מהרדאר של כולם.

אפשר בהחלט שזה גם לא עניין שלנו, למרות הסקרנות הטבעית שהתעוררה בכל צרכן תקשורת בישראל. למה? כי על פי המשטרה אין כל חשד למעשה פלילי - והסיבות שגרמו לשתיים לרצות להיעלם הן אישיות, אולי משפחתיות - ובכל אופן חוסות תחת צנעת הפרט.

מה שכן גילינו במבצע החיפושים (שלא לומר ה"מצוד") אחר השתיים, הם כמה דברים על עצמנו, כמדינה, כחברה וכיחידים.

ראשית למדנו שאנחנו רואים מחבל מאחורי כל שיח. קשה להאשים אותנו, שכן מאז 7 באוקטובר הפכנו לפרנואידים. גם משאנחנו מודעים לכך, אנחנו זוכרים היטב שהעובדה שאנחנו פראנואידים, אין פירושה שלא רודפים אחרינו, במציאות שבה עצם הישראליות בניכר היא תוספת סיכון.

מה עוד למדנו על עצמנו? שאנחנו מתגייסים ומתנדבים בקלות וברוחב לב להושטת עזרה, במקרה הזה בחיפושים, בין אם מדובר בפעוט בן ארבע שנעלם ליד חוף הים או בשתי ישראליות בגירות שעקבותיהן אבדו בווינה.

אז אפשר לטפוח לעצמנו על השכם? לא ממש - כי בצד השני של אותו המטבע גילינו שאנחנו מהירים עוד יותר בלכעוס ולהפיץ שמועות. כך זכו השתיים, עת התברר כי רבים הסיכויים שנעלמו מרצונן החופשי למטר של גידופים ברשתות החברתיות: מלי הפכה לאתי אלון על סטרואידים וליאל הפכה למהמרת כבדה (אם להתייחס לשתיים מהשמועות שרצו חזק ברשת).

למען הסר ספק, לו כך היה באמת הרי שהיה למשטרה שאיתרה אותן בארגנטינה גם רצון להחליף איתן יותר מכמה מילים, שנועדו לברר שהן אכן פועלות מרצונן, ללא כוונה פלילית שלהן או של מישהו שכביכול רודף אחריהן או סוחט אותן.

אז למדנו שאנחנו נדיבים ומוכנים להושיט יד, אבל גם נקמניים, שלא לומר אכזריים - ובדרך למדנו עוד כמה דברים על ההבדל שבינינו לבין האירופים, למשל בתחום הפרטיות.

נניח לרגע שאדם רוצה להיעלם, בוחר לנתק קשרים עם מקום עבודתו, עם משפחתו ועם חבריו. האין זו זכותו לעשות כן מבלי שהמוסד, המשטרה והשב"כ, מלווים בגדוד של מתנדבים, ינסו לאתר אותו?

האירופים, כך למדנו מהפרשה, סבורים שאין זה עניינו של איש אם פלוני החליט שבא לו להיות גם אלמוני, כל עוד אין חשד לפלילים.

אנחנו, אולי בגלל המעטפות המחבקות-חונקות של הישראליות - משפחה, חברים, צבא, קהילה ועוד, מזהים שמישהו נעלם ומניחים ישר שמשהו לא בסדר, עד שלא יוכח אחרת.

בשולי הפרשה (שספק אם באה לקיצה, שכן שתי הנשים האובדות ימשיכו למקד את תשומת הלב של הציבור, עד שלא יעניקו ריאיון בלעדי לאמצעי תקשורת ישראלי גדול...) גילינו גם פופוליזם. למשל בהשוואה למקרה ההיעלמות הבלתי מפוענח של היימנוט קסאו.

למה פופוליזם? כי טענות כמו "איך יכול להיות שמצאו שתי נשים בארגנטינה, אבל לא ילדה אחת מצפת?" הן קשקוש פופוליסטי.

לילדה אין טלפון סלולרי שאפשר לאכן, אין לה חשבון בנק שממנו משכה סכום גדול במזומן, אין לה מסמכים מזהים שיסגירו אותה ברישום לטיסות, מעברי ביקורת גבולות ועוד.

כלומר, אובייקטיבית קל הרבה יותר לאתר שתי בגירות, אפילו הן רוצות להיעלם, כיוון שכבעלי כל האמצעים דלעיל, אנו משאירים אחרינו סימני דרך שלחלקם אין אנו מודעים כלל.

ובכל זאת, אין זאת אומרת שאין מקום לביקורת, רק שזאת מוציאה רע לא רק את משטרת ישראל, אלא את כולנו.

נניח לרגע שבמקום היימנוט קסאו ממרכז הקליטה בצפת, הייתה נעלמת נטלי אייזנברג (למען הסר ספק, שם בדוי), ילדה בת תשע מרמת השרון, בת לאמא שהיא ראש מחלקה בבית חולים גדול במרכז הארץ ולאבא שהוא יזם הייטק.

כמה זמן היה לוקח לסגור את מדינת ישראל ולסרוק כל סמטה נידחת בה בגדודים של שוטרים, חיילים ומתנדבים?

לכן מי שמיהר להשוות בין היימנוט למלי וליאל, עשה הנחה גדולה מאוד לא רק למשטרת ישראל אלא גם לנו כחברה, שפשה בה סדר עדיפויות מעוות.

ועכשיו כמה מילים על משטרת ישראל, זו שרק לפני שבועיים סברה שהנעדר הקודם, ככל הנראה קורבן רצח, נמלט מפני שהיה מעורב בתאונת פגע וברח...

בעיניים פקוחות לרווחה צפיתי בדובר המשטרה מתראיין ("פגוש את העיתונות", קשת 12) ומרעיף שבחים על מהירות פיצוח הפרשה על ידי משטרת ישראל.

ללמדנו שהמשטרה גם היא בוררת את הפרשיות הדחופות לטיפול לפי מדד הפופוליזם. המשטרה האוסטרית למשל הגיעה למסקנה שאין מדובר באירוע טרור או אירוע פלילי בתוך שעות. במשטרת ישראל המשיכו לרדוף אחרי רגע "התפיסה" המצולם (והמציצני והמביך) והציגו אותו לראווה כמוצאי שלל רב.

למה בעצם? הרי אם אין כל חשד לפלילים, למה לפגוע ככה בפרטיותן של בגירות שהחליטו לצאת לטיול, גם אם בנסיבות תמוהות? ואם יתברר שהשתיים נסו על נפשן מכל סיבה שהיא, הרי שמשטרת ישראל סייעה לרודפיהן, יהיו אשר יהיו, לדעת בדיוק היכן הן נמצאות.

חזרנו לנקודת ההתחלה של הדיון הזה. אם אכן, כגרסת המשטרה "אין חשד לפלילים", אפשר שלעולם לא נדע מה גרם לשתי הישראליות לצאת למסע חמקמק ופתלתל שכזה לקצה העולם, לכן מוטב שנתרכז בעצמנו: מה גרם לנו להעלות את הסיפור הזה על ראש שמחתנו ומה למדנו, לטוב ולרע, על מדינת ישראל, עם ישראל, משטרת ישראל והתקשורת הישראלית מהמקרה המוזר.