במשך שבוע מדינה שלמה בקושי הצליחה לנשום. מלי וליאל יהלומי, אם ובתה, נעלמו בווינה כאילו בלעה אותן האדמה. יצאנו מדעתנו. איך יכול להיות ששתי נשים נורמטיביות שיצאו לחגוג לאם יום הולדת 50 בבירה אירופאית מערבית, נמחקות מעל פני האדמה ביום אחד, בלי סיבה, בלי מניע, כאילו בלעה אותן האדמה.
אנחנו עם מצולק. ה-7 באוקטובר, שבו נחטפו ישראלים לעזה, והניסיונות הנואשים להוציא אותם משם ולהציל את חייהם, חרצו את נפשנו לעומק. לכן, התרחיש הראשון שעלה לכולנו בראש היה של חטיפה של השתיים על ידי חוליה איראנית זדונית ומרושעת, שהצליחה לבצע את זממה.
שבעה ימים ניסינו להבין מה קרה שם. אם הייתה מעילה בכספי הבנק בו עובדת האם, ולכן השתיים נמלטו, אם משהו קרה במשפחה, ואולי, שאלוהים ישמור, הן כבר לא בין החיים. גם מאמצי קרוביהן לאתר אותן, והתעקשותם על כך שמדובר בנשים נורמטיביות שאין שום סיבה הגיונית שתגרום להן לרצות להיעלם ככה, רק העצימו את התעלומה.
משטרת אוסטריה התעקשה שוב ושוב שלא מדובר פה באירוע פלילי, ולא בפשע, אלא ברצון של שתי בגירות, בעלות רצון חופשי, שלא ימצאו אותן. אנחנו היינו בטוחים שהאוסטרים מנותקים ואין להם מושג. מה האירופאים האנטישמים האלה בכלל מבינים ברדיפת יהודים? מה הם מבינים בלמצוא חטופים? אנחנו נלמד אותם איך עושים את זה.
ולכן, מפכ"ל המשטרה, דני לוי, בכבודו ובעצמו יצא בהצהרה להרגעת הציבור, שפקודיו בארץ ובעולם על זה. אל דאגה. מיד אחרי שנשללה המעילה בבנק ירושלים, נרתמה היחידה הכלכלית של להב 433 למאמצי החיפוש. היו דיווחים שגם המוסד נכנס לתמונה, ובניסיון לאתר אותן הושקעו זמן, הרבה כסף, ומאמצים כבירים, חובקי תבל, כדי להבין מה קרה כאן.
ככל שחלף הזמן, צו איסור הפרסום המטופש המשיך להבעיר את הרשת במיני ספקולציות הזויות, כי למרות שאנחנו ב-2026, לרשויות החוק אין מושג שקיימת מין טכנולוגיה כזאת, שמאפשרת לאנשים להפריח לאוויר כל מה שעובר להם בראש ולוחץ להם בבטן. ואז החל להסתמן שוואלה, האוסטרים צדקו. מלי וליאל יצאו בכוחות עצמן מהדירה ששכרו בווינה, כי לא רצו שימצאו אותן.
אתמול בלילה התמונה התחילה להתבהר. נראה שהשתיים חתכו מאירופה לדרום אמריקה, ועכשיו נדרשה רק סבלנות של כמה שעות, עד שיצא הסרטון הבלתי נתפס, שבו נראות השתיים יושבות להן בנחת באוטובוס בארגנטינה. ניגש אליהן נציג המשטרה החביב וולטר, שפנה אליהן בעברית, לחץ להן את היד, שאל כמה שאלות, ושחרר אותן לדרכן.
נכון שהן לא עשו שום פשע, ומותר לכל אדם חופשי להחליט שהוא חותך, לא בא לו שימצאו אותו יותר. אבל עם כל הכבוד וההקלה, המטיילות הנועזות היו צריכות לקבל במעמד הזה, או אחרי זימונן לקונסוליה הישראלית הקרובה, שובר תשלום בסך כמה מאות אלפי שקלים שהושקעו במאמצים למצוא אותן. כי את הדאגה, הטירוף שהן הכניסו את כולנו אליו, אי אפשר לכמת בכסף.
אבל מעל הכל עולה שאלה מאוד מטרידה. מצד אחד, שאפו לכל מי שנתן יד במבצע הגלובלי וחסר התקדים. אז יש למדינת ישראל יכולות פנטסטיות לאתר מחט בדרום אמריקה. אבל איך יכול להיות, לכל הרוחות, שילדה בת 9, נעדרת כבר 900 ימים, פה, בארץ, ואף אחד לא מצליח למצוא אותה?
כשמשטרת ישראל רוצה, היא יכולה. כשהמוסד מתאמץ, הוא מסוגל. השב"כ מוצא בעזה את מחבלי הנוח'בה אחד אחד, ושולח אותם לגיהינום. אבל היימנוט קסאו, ילדה אתיופית, כהת עור מצפת, נמחקה מעל פני האדמה ולאף אחד זה לא ממש מזיז. הרי אם באמת היה אכפת למישהו, כל הכוחות המופלאים האלה, שראינו מה הם יודעים לעשות, היו מוקפצים יומיים אחרי שלא חזרה הביתה ומוצאים את קצה החוט המיוחל.
שנתיים וחצי חלפו מאז שהיימנוט איננה. מהדורות החדשות נזכרות בה רק כשיש איזושהי התפתחות בחקירה, ואין, או כשהמשפחה האומללה מנסה למשוך מעט תשומת לב בהפגנה מוצדקת, שדורשת את התערבות הרשויות והשקעת משאבים סבירים כדי למצוא את הילדה הזאת.
הלוואי שלהיימנוט היו קוראים ליאל או נעמה ממודיעין, והיא הייתה נעלמת בווינה, ולא במרכז הקליטה הישן של צפת. אולי אז רשויות המודיעין והחוק היו באמת מתאמצות למצוא אותה. ראינו שכשהן רוצות, הן יכולות.