ישראל יכולה להיות הצומת של האזור - או לראות את כולם עוברים מסביבה

מיצר הורמוז מספק בימים אלה לעולם שיעור יקר בגיאוגרפיה. צוואר בקבוק שהיה במשך עשרות שנים נתון קבוע במפת האנרגיה הפך לכלי נשק. איראן אינה צריכה לסגור אותו הרמטית; די בכך שתהפוך את המעבר למסוכן, יקר ולא ודאי.

התוצאה כבר ברורה: כל מי שתלוי בהורמוז מתחיל לשאול לא רק כיצד פותחים אותו, אלא כיצד עוקפים אותו. כאן מתחיל הסיפור הגדול באמת. המשבר הנוכחי הוא מאיץ של גיאוגרפיה חדשה. מדינות אינן אוהבות להיות שבויות של מצר, נמל או צינור יחיד. הן בונות יתירות.

סעודיה מחזיקה בפטרוליין, הצינור החוצה את הממלכה משדות הנפט במזרח אל ינבוע שעל הים האדום. איחוד האמירויות מפעילה צינור אל פוג'יירה, ממזרח להורמוז. אלה אינם יכולים להחליף את המיצר במלואו, אבל הם ממחישים את העיקרון: מי שיכול, בונה לעצמו יציאת חירום.

אפילו הקוטב הצפוני נכנס למשחק. "דרך המשי הקפואה" לאורך החוף הרוסי מבטיחה לקצר משמעותית את הדרך בין מזרח אסיה לאירופה. לפי שעה זה עדיין נתיב עונתי, יקר ושולי בהיקפו, וההתלהבות ממנו מקדימה את יכולתו המסחרית הממשית. אבל עצם העובדה שסין משקיעה בו ורוסיה מבקשת להפוך אותו לעורק תחבורה מלמדת משהו חשוב: גם במרחק אלפי קילומטרים מהורמוז מחפשים דרכים להקטין את התלות בצווארי הבקבוק הישנים.

ובתוך המפה הזאת חוזרת גם סוריה.

נמל טרטוס, שהיה במשך שנים סמל לאחיזה הרוסית במזרח הים התיכון, החל ממש השבוע לקבל מטענים אזרחיים ברציף שהיה בשליטה רוסית. לטקיה וטרטוס אינם עוד רק נמלים של מדינה הרוסה; בסוריה שאחרי אסד הם עשויים להפוך לנכסים בתחרות על מסדרונות מהמפרץ ומעיראק אל הים התיכון.

מי שמביט במפה מבין מיד מדוע. מסדרון יבשתי שיגיע דרך ירדן וסוריה לים התיכון יכול, לפחות עקרונית, להתחרות בנתיבים העוברים בישראל. וזה המקום שבו ישראל צריכה להתעורר.

IMEC - המסדרון מהודו דרך האמירויות, סעודיה וירדן, ומשם דרך ישראל והים התיכון לאירופה — הוא עדיין אחת ההזדמנויות האסטרטגיות הגדולות של ישראל. נמל חיפה יכול לשמש נקודת יציאה טבעית מערבה, וישראל עשויה להפוך לחוליה מרכזית בחיבור שבין אסיה, המפרץ ואירופה.

אלא שהפוטנציאל הזה אינו מתממש מעצמו. גיאוגרפיה מעניקה יתרון, אבל כדי להפוך אותו לנכס אסטרטגי נדרשים חיבורים פיזיים, הסכמות אזוריות והשקעה בתשתיות — ובראשן החיבור הרכבתי דרך ירדן.

ויש כאן גם קריצה מתבקשת לקצא"א. במשך שנים התייחסנו לצינור אילת-אשקלון כאל שריד לעידן אחר. אבל בעולם שמחפש יתירות, חיבור בין ים סוף לים התיכון הוא נכס. קצא"א אינה עוקפת לבדה את הורמוז; אם הנפט כבר הגיע לאילת, הורמוז מאחוריו. אבל אם בעתיד תחובר ישראל למערכות האנרגיה של סעודיה והמפרץ, התשתית הזאת יכולה להפוך מחלק מהעבר לחלק ממפת העתיד.

וזו אינה רק שאלה של נפט. מסדרונות העתיד הם חבילות שלמות: רכבות, כבישים, צינורות, נמלים, חשמל, כבלי תקשורת ומרכזים לוגיסטיים. מי שמארח אותם מקבל לא רק הכנסות, אלא גם מעמד, תלות הדדית ומנוף מדיני.

הורמוז מלמד אפוא שיעור גדול יותר מהמלחמה הנוכחית. העולם עובר בהדרגה מגיאופוליטיקה של צווארי בקבוק לגיאופוליטיקה של רשתות. המפרץ מחפש את הים האדום; עיראק והמרחב הסורי מביטים אל הים התיכון; סין ורוסיה מביטות אפילו אל הקרח הארקטי.

ישראל יושבת במקום שנועד להיות צומת. אבל צומת שאינו מתחבר לכבישים הופך בסופו של דבר לנקודה על המפה.

באנגלית אומרים: If you snooze, you lose. במזרח התיכון החדש אפשר לתרגם זאת אחרת: אם אתה נרדם בזמן שהמסדרונות נבנים - כשתתעורר תגלה שהם פשוט עברו מסביבך.

המסדרונות ייבנו. השאלה היא אם הם יעברו בישראל.