האיום העיקרי על גוש השינוי
אם מפת הסקרים נכונה, מחנה השינוי יוכל להרכיב ממשלה ב־28 באוקטובר. נכון, יש עוד זמן רב והכל יכול להשתנות ולהתהפך, אבל כרגע התמונה אופטימית. המגמה בסקרים חיובית, המסרים קליטים, המועמדים מנוסים ומלאי אנרגיה. בצד השני, אצל בנימין נתניהו, עזובה וחוסר אונים (עוד נחזור לזה). ולכן, נכון לעכשיו, האיום העיקרי על האפשרות של גוש השינוי להרכיב ממשלה, הוא גוש השינוי.
העובדה שיש פערים בין המפלגות בגוש לגיטימית ואפילו רצויה. בניגוד לגוש הנגדי, כאן יש סופרמרקט של דעות, גישות ושאיפות, שיכול לדור בכפיפה אחת. העובדה שאין הסכמה ברורה וסופית שהגוש יתלכד סביב ראש המפלגה הגדולה ביותר, היא תקלה אסטרטגית. זה יכול לגרום לאחד השערים העצמיים המרהיבים והמחריבים ביותר שהובקעו כאן אי פעם. אם זה יקרה, זה יהיה בלתי נסלח.
קשה להבין למה ראשי מפלגות גוש השינוי עדיין לא הצהירו שלמחרת הבחירות הם יתייצבו מאחורי ראש המפלגה הגדולה ביותר בגוש וימליצו אצל הנשיא להטיל עליו את הרכבת הממשלה. אף אחד (חוץ מגדי איזנקוט) לא אומר בקול גדול ובפה מלא את מה שאמור להיות מובן מאליו. בלי טריקים, בלי שטיקים, בלי משחקים, בלי לחצים, בלי סחיטות ובלי בריתות מיותרות. מי שחושב שזה מובן מאליו, טועה. זה לא מובן מאליו וזה כן חיוני. קיומי ממש.
לפני כמה שבועות הקדשתי את הטור הזה למאמר, שנכתב בייסורים קשים, שבו קראתי לגדי איזנקוט לחבור לנפתלי בנט ולהיות מספר 2 שלו. התזה שלי הייתה שבישראל שאחרי 7 באוקטובר, למועמד שהוא איש ימין אידיאולוגי מובהק יהיה קל יותר לנצח את נתניהו, בתנאי שהגוש כולו יתייצב מאחוריו. זה בדיוק מה שקרה בהונגריה. יכול להיות שטעיתי, אם כי לעולם לא נדע. איזנקוט לא חבר לבנט, אבל בנט חבר ליאיר לפיד, מה שטרף מחדש את הקלפים וברא מציאות חדשה. המהלך חסם, לפחות זמנית, זרימת מצביעי ימין לכיוונו של נפתלי בנט. בינתיים איזנקוט המריא, עקף את בנט ואביגדור ליברמן, והפך למפלגה המובילה בגוש.
זה לא סופי. כאמור, יש עוד הרבה זמן. בנט לא נשבר, שינה כיוון בקמפיין והוא מתאושש. הוא חורך את השטח, וסרטונים שלו יושב עם מצביעי ימין פוטנציאליים בכל מיני "פרלמנטים" ברחבי הארץ בוראים אותו מחדש. גם המועמד הנוסף, ליברמן, אינו קוטל קנים. האדם המנוסה ביותר על המפה הפוליטית (למעט נתניהו), היחיד שמחזיק רקורד מושלם בנושא הקונספציה ועזה, שומר על יציבות בסקרים עם מגמת עלייה. עד 27 באוקטובר יכולים לקרות דברים רבים, כולל חילופי מקומות בגוש השינוי, בפעם המי־יודע־כמה.
תזכורת: המנדטים שתומכים בהחלפת ממשלת הטבח והאסון של נתניהו הם המנדטים ההפכפכים ביותר שהיו כאן מאז ומעולם. הנאמנות היחידה שלהם היא לצורך המיידי והחיוני לנתק את משפחת נתניהו מעטיני השלטון לפני שיתייבשו לגמרי. הם חנו פעם אצל לפיד, עברו לבני גנץ, דילגו לבנט ועכשיו הם אצל איזנקוט. לך תדע לאן מועדות פניהם בפעם הבאה, אם כי תופעת איזנקוט, כך עושה רושם, קרובה יותר לעמדת ההמראה מאשר למסלול ההתרסקות.
הקולות המגיעים מהקמפיין שלו, ובעיקר מהסיורים והאירועים הרבים שהוא עורך בלב הבייס של נתניהו, לא נראו כאן זמן רב. על פי לא מעט מדידות, הוא הפוליטיקאי הכי פופולרי גם בקרב מצביעי נתניהו, מיד אחרי נתניהו. קשה מאוד לשנוא אותו, וקמפיין הטינופים וההכפשות שמנהלת נגדו מכונת הרעל משיג תוצאה הפוכה.
כך או אחרת, קריאתו של איזנקוט להודיע כבר עכשיו שאחרי הבחירות כולם מתייצבים מאחורי ראש המפלגה הגדולה ביותר היא קריאה נכונה וחיונית. לזכותו ייאמר שקרא אותה לפני שנה, כשהסקרים העניקו לו 6 מנדטים. זו הייתה תפיסתו מאז ומעולם.
תמכתי בכל כוחי בהקמת ממשלת השינוי הקודמת, שבה כיהן נפתלי בנט כראש הממשלה אף שזכה רק ב־7 מנדטים, שהצטמקו ל־6 עוד בטרם הוקמה הממשלה. זו הייתה האופציה היחידה להציל את המדינה, וצריך היה ללכת עליה בכל הכוח. זו הייתה ממשלה שעשתה הרבה מאוד דברים טובים ושיפרה את מצבה של ישראל ומצבו של עם ישראל בכל המדדים. אלא שהיא לא החזיקה מעמד. הלקח שצריך ללמוד ממנה הוא שלא עוד. ראש הממשלה הבא צריך ליהנות מאמון הציבור לא רק בהצבעה בכנסת, אלא גם בהצבעה בבחירות.
אין הזדמנות שנייה
מה גורם לי לחשוב שחובה להתייצב כבר עכשיו מאחורי ראש המפלגה הגדולה ביותר? התרחיש הזה: בבחירות מתברר שאיזנקוט הוא ראש המפלגה הגדולה ביותר. אלא שבנט וליברמן מתאמים עמדות ומפצלים את הגוש. במצעד ראשי המפלגות אצל נשיא המדינה, מתברר שהמנדטים של הגוש מתפצלים בין שני ראשי החץ האלה - איזנקוט ובנט־ליברמן. מן העבר השני, נתניהו משיג את המלצותיהם של כל הח"כים של הגוש החרדי־חרד"לי (שחלקו לא ציוני) שלו. נניח מצב של 50 ממליצים על נתניהו, 30 על איזנקוט ו־30 על בנט־ליברמן.
מה יעשה הנשיא? בואו לא נסמוך על זה. קרוב לוודאי ייכנע ללחץ הרחוב ויטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו. מה יעשה נתניהו? הכל, כולל הכל, כדי להרכיב ממשלה. הוא יציע לאחמד טיבי את תפקיד שר הביטחון, לאבי מעוז את תפקיד שר החינוך, הוא ילך למכירה פומבית של כל נכסי השלטון כדי להמשיך להיצמד לכיסאו. הוא ינסה לקרוע נתחים מתוך גוש השינוי ויהיה מוכן לשלם מחירים מופקעים וחסרי תקדים עבור כל יד עורקת, כפי שעשה אחרי שהוקמה ממשלת השינוי. זה לא דמיוני. היינו כאן כשזה קרה. עד כמה שזה נשמע בלתי נתפס בזמנו, נתניהו כמעט הקים ממשלה עם מנסור עבאס. אם יוכל, יחזור על זה.
אסור לתת לו את ההזדמנות. ב־27 באוקטובר, בשעה עשר בערב, צריך להיות ברור לכל ישראלי שגוש השינוי עומד, כאיש אחד, מאחורי ראש המפלגה הגדולה ביותר. במצב כזה, אפשר יהיה לפעול מהר. הרכבת הממשלה תוטל על הנבחר (איזנקוט, ליברמן או בנט), אפשר יהיה להחליף תוך שבוע ימים את יו"ר הכנסת ואת יו"ר ועדת הכנסת, שתי העמדות החולשות על חילופי שלטון וסדרי מנהל תקינים, ולהתחיל במסע השיקום הארוך שמגיע למדינה שלנו.
אם זה לא יקרה, ייווצר ואקום של ספקולציות, הזיות, קונספירציות וטענות. בגוש השינוי תתחיל מהומה שתכלול גם מהלכי סחיטה ואיומים בין השחקנים השונים. נתניהו ינצל את זה כדי לזרוע כאוס. אם אכן יפסיד בבחירות, הוא יטיל ספק בתוצאות, אולי אפילו לא יקבל אותן. הוא ייאחז בכל זיז ובכל בדל אמתלה כדי לשבש את חילופי השלטון. פיצול או בלבול במחנה השינוי יקלו עליו את המלאכה הזאת.
כזכור, הנשיא דונלד טראמפ ניסה למנוע את חילופי השלטון כשהפסיד בבחירות הקודמות בארה"ב לג'ו ביידן. הוא לא הכיר בתוצאות, הוא טען שגנבו לו את הבחירות, הוא שיסה את אלפי תומכיו בבניין הקפיטול. מזימתו לא צלחה בזכות עובדה אחת: לא היה שום ספק בזהותו של המנצח, וסגן הנשיא מייק פנס הפגין נאמנות לחוקה האמריקאית, ולא לטראמפ. תארו לעצמכם שמול טראמפ ביום שאחרי הבחירות לא היה ניצב מועמד נבחר ברור, אלא קולקציה של מועמדים ומפלגות שהיו מתחילים להתקוטט ביניהם.
אני אתלבט במי לבחור עד הרגע האחרון ואחליט רק בהתייצבי מול תיבת הפתקים בקלפי. הדילמה לא פשוטה. ליברמן, בנט או איזנקוט, כל אחד מהם ראוי לתפקיד, לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות, כולם מקובלים עליי ומצוידים בכלי עבודה מתאימים לחילוצה של המדינה והבראתה. יש להם גם חסרונות, כמובן, אבל אין לי ספק בנאמנותם למדינה, לחלום הציוני, לדמותה של ישראל כפי ששורטטה על ידי האבות המייסדים. בניגוד לנתניהו, בדילמה בין טובתם האישית לטובת המדינה, כל אחד מהם יבחר בטובת המדינה. אין לי בזה בדל של ספק.
שלושתם נמצאים היום בעיצומו של קמפיין, ושלושתם מבינים שזה הכדור האחרון במחסנית המטאפורית שאמורה להסיט את מדינת ישראל ברגע האחרון ממסלול ההתרסקות שאליו ניווטה אותה קואליציית החורבן.
ליברמן הצליח לחדור ללא מעט מעוזים של הציונות הדתית, הוא מייצג את הימין האידיאולוגי החילוני, יש לו תומכים רבים בקהיליית העסקים וההייטק, והוא כבר מזמן לא משויך לעלייה הרוסית, שהפכה די מזמן לישראלית לגמרי.
בנט פועל במעוזי הציונות הדתית המתונה, בפריפריה, ומשחק על יכולות הניהול המוכחות שלו ועל היותו מי שמסמל את האפשרות לשבת ביחד, דתיים וחילונים, ימניים ואנשי מרכז־שמאל, בתוך אותו אוהל ציוני אחד. הוא גם היחיד מביניהם שכבר היה ראש ממשלה.
איזנקוט, כבר אמרנו, מלהטט בפריפריה, משוטט במעוזי נתניהו כבתוך שלו, ממגנט אליו מצביעים יוצאי עדות המזרח בלי לפרוט יותר מדי על הקלף הרגיש הזה. הוא באמת לא מנסה להפוך את המרוקאיות שלו לקרדום פוליטי. מי שעשו את זה במקומו, הם יעקב ברדוגו וינון מגל. אם היה כאן צדק, קמפיין איזנקוט צריך לשלם להם. חוץ מזה הוא בילה 41 שנה על מדים, היה רמטכ"ל התקפי ויעיל (למרות הניסיון להדביק לו תבוסתנות) ושילם את המחיר היקר מכל במלחמה האחרונה.
ואחרי כל האמור לעיל, בואו נסכם: לא, האמירה ש"אחרי הבחירות נדע מה לעשות", אינה מספקת כרגע. הפיצול הזה פוגע במאמץ, פוגע בזרימת המצביעים מגוש נתניהו לגוש השינוי ויכול לייצר מפולת ביום שאחרי הבחירות. נדרשת אמירה אמיצה וברורה של כל ראשי מפלגות גוש השינוי. הימים האלה גורליים מדי ונטל האחריות כבד מדי. לא תהיה הזדמנות שנייה להציל את המדינה. ראו הוזהרתם.
הקמפיין הנעלם
מאז תבוסתו בשנת 1999, לא היה בנימין נתניהו במצב ביש כזה ערב בחירות. אני מתעלם מבחירות 2006, שבהן "גרף" נתניהו בראשות הליכוד 12 מנדטים, כי זה היה אירוע ייחודי שבמהלכו פיצל אריאל שרון את הליכוד, הקים את קדימה וטרף את המנדטים (אם כי קרס זמן קצר לפני הבחירות). לנתניהו אין אנרגיה, אין מסרים, אין מנופים ואין הישגים. ככה גם נראה הקמפיין שלו.
אחד מנכסיו הגדולים ביותר היה דונלד טראמפ, אבל זה כבר היסטוריה. ההבטחות ל"ניצחון מוחלט" התפוגגו. ההישגים העצומים של צה"ל במלחמה לא העניקו לנתניהו את הדחיפה המקוּוה, בעיקר כי לא הייתה להם המשכיות. הציבור תשוש ממלחמת הנצח שנכפתה עלינו ומחפש תקווה. הוא לא מוצא אותה אצל נתניהו. יוקר המחיה בשמיים. המנדטים ברצפה. כמעט כל מה שנתניהו נוגע בו, קמל ונובל. הוא קיבל עשרה שריונים ולא מצליח להביא ולו שם אטרקטיבי אחד לרשימה. כל מי ששווה משהו, מסרב.
מספיק להשוות את השריון הראשון שלו, ההייטקיסט ואיל החומוס אורן דוברונסקי, לשריון שהציג גדי איזנקוט השבוע, הפעיל החברתי ואיש העסקים שיראל חוגג. זה מפאלו־אלטו, זה מאופקים. זה אשכנזי עשיר שהקים עסקים והעביר אותם לארה"ב, זה פעיל חברתי שמתמקד במאמצי שיקום העוטף והחברה הישראלית. זה התחתן במסעדה סינית עם גויה (שעברה, כנראה, גיור רפורמי). אחותו של זה נפצעה באורח קשה ב־7 באוקטובר, השתקמה וחזרה לעבודתה כרופאה מצילת חיים.
דומה שהבלוף של הליכוד מתפוצץ בראש חוצות כל יום מחדש. כפי שפורסם כאן לאחרונה, הליכוד עוד לא רכשה מדיה לקראת הבחירות, הסיסמה דלוחה וצפויה ("ממשלה לאומית רחבה"), כמעט ואין סרטונים, ואלה שיש מייצרים בעיקר נזק. כשמנסים לשמוע מה קורה בפנים, הדבר העיקרי ששומעים זה הצווחות של "הגברת". השיח סביב המפלגה מתמקד בריקבון הפריימריז ודלות חומר המועמדים.
שתי ליצניות שקיוו להשתרבב לרשימה דרך הפריימריז, הדר מוכתר וסמדר מורס, התבשרו השבוע שלא יקבלו קיצור פז"ם. די לליכוד בטלי גוטליב אחת, שעוד תסיים את הפריימריז במקום הראשון ובכך תקרע סופית את המסיכה ממפלגת השלטון, שהייתה פעם ביתם של מנחם בגין, יצחק שמיר, דוד לוי, אריאל שרון, משה ארנס ודן מרידור.
מדינת הדרדסים
בתוך המים המעופשים האלה, מתנשא כמגדלור ניר ברקת. מגדלור של פתטיות ועליבות, כמובן. ננס בין גמדים. יש בליכוד קולקציה מרשימה של ניר ברקתים. אני מתכוון לאלה שמבינים את גודל האסון, יודעים את עוצמת החורבן ומזהים את התהום שאליה מצעיד אותנו נתניהו - אבל לא מעיזים לפצות את פיהם ולצפצף. אלה שלא חושבים שצריך למכור את המדינה לחרדים או למשיחיים והכהניסטים - אבל לא מעיזים להתנגד. להפך, משתפים פעולה בהתלהבות מעושה, או מאוסה.
אני מבדיל אותם מאלה שהולכים אחרי נתניהו בלב שלם. שלמה קרעי, נניח, שהוא יציר כפיה של משפחת נתניהו ואין לצפות ממנו ליותר מזה. טלי גוטליב, שהיא יצירת כפיו של מישהו שלא הייתי רוצה לפגוש בסמטה חשוכה. חרד"לים וכהניסטים למיניהם שהסתננו למפלגה הזו, שהייתה פעם מצודה מפוארת של הדר בית"רי, דרך ארץ וממלכתיות.
אני מדבר על אלה שיודעים את האמת. אלה שמבינים שהם שותפים להרס החלום הציוני, אבל הפריטו את עמוד השדרה שלהם וגרסו את מעט המוסר שהיה להם, רק כדי להישאר צמודים לכיסא בתקווה שברגע האמת, כלומר ברגע שנתניהו יפרוש, יוכלו לזכות בירושה. הם משוכנעים, משום מה, שהם הדבר הבא. אנשים כמו ישראל כ"ץ, ניר ברקת, אלי כהן, יואב קיש, אמיר אוחנה, אבי דיכטר. רשימה ארוכה ומאוד לא מפוארת.
המודל ההוא של אריאל שרון, שעשה בדיוק את זה בתבונה פוליטית של אריה זקן, עומד לנגד עיניהם. שרון הבין שנתניהו מתרסק בסביבות שנת 1998. הוא התקרב אליו, ירש את דוד לוי בתפקיד שר החוץ, הלך עם ביבי לוויי פלנטיישן, עודד אותו לחתום על ההסכם, ועמד לצידו כשנפל. הוא התמנה ליו"ר "זמני" של הליכוד אחרי המפלה, וכל השאר היסטוריה.
אלא שניר ברקת הוא לא אריאל שרון. הוא אפילו לא שרון גל. ספק אם היה מתקבל לחווה של שרון בתור כבש. ברקת הוא העלוב ביותר שבחבורה הזו. פעם כיהנו בה גם יולי אדלשטיין ויואב גלנט, אבל הם נשברו, במובן החיובי של המילה, ועזבו. נותר בהם קומץ של כבוד עצמי. גם גלעד ארדן הבין את זה די מזמן ואף שהיה בעמדה קורצת לירושת נתניהו (אם וכאשר), העדיף לפרוש. ברקת נצמד לבדל האפשרות שיהיה ראש ממשלה אחרי נתניהו, ומוכר לצורך זה את הפירורים האחרונים של תבונה וכבוד עצמי. הוא בעיקר מעורר רחמים.
עכשיו הוא מנסה להוכיח שלא קשר קשר להדיח את נתניהו למחרת 7 באוקטובר. אני מציע לו שישקיע את המיליונים במאמץ להוכיח שהשמש לא זורחת במזרח, שם יהיה לו סיכוי טוב יותר. הוא לא היה היחיד שדיבר על זה באותם ימים. לפחות עשרה ח"כים ושרי ליכוד היו בסוד העניינים.
תחשבו על זה: ישראל של הימים הראשונים אחרי הטבח. הכל בוער. הלב מרוסק. העוטף עוד שורץ מחבלים. מאות חטופים. המתים עוד לא זוהו. משפחות נמחקו. יישובים ובסיסים נכבשו ונבזזו. ואלה, גמדי הגינה של משפחת נתניהו, מתעסקים במזימות קטנות של אנשים קטנים עוד יותר.
הדבר היחיד שהם היו צריכים לעשות באותם ימים זה להתייצב מול מצלמות ולהודיע: אנחנו אחראים. אנחנו הובלנו את ישראל לאסון הזה. זו המשמרת שלנו. אנחנו מבקשים סליחה. אחרי המלחמה נתפטר כאיש אחד ונקים ועדת חקירה ממלכתית.
אז מה מניע את ברקת להמשיך לבזות את עצמו? אולי זה עניין של כסף. הוא ומשפחתו השקיעו מאות מיליוני שקלים לאורך שנים ארוכות במאמץ להפוך אותו לראש ממשלה. חבל שלא התייעצו איתי. הייתי מייעץ להם לקנות נדל"ן על הירח, זה היה הרבה פחות גרוע.
ברקת היה ראש עיר רע במיוחד בירושלים, היה חבר בקדימה, תמך בהתנתקות ודילג לליכוד כאילו כלום תוך שהוא מאמין שכסף יפתור הכל. ובכן, הוא טעה. כסף פותר הרבה דברים, אבל יש דברים שאפילו כסף לא יפתור. ברקת הוא דבר כזה. חבל שהוא לא מבין את זה בכוחות עצמו.
ישראל כ"ץ שווה התייחסות נפרדת. פעם, תפקיד שר הביטחון היה מותג. עצם הכניסה לתפקיד הייתה שווה פופולריות ומקדמה על כל שאר היריבים הפוליטיים. שר ביטחון לא נזקק מעולם לשריון כלשהו במפלגה כלשהי. את השריון הוא קיבל מצה"ל, מהלוחמים, מהפוזה עם הבטלדרס (שהוחלף אחר כך ביוניקלו).
אבל אז הגיע כ"ץ והוכיח שהוא אכן בולדוזר: הוא הצליח לדרוס ולרסק את המותג הזה ולטחון את מה שנותר מהתדמית של עצמו, עד שהגענו למצב שעדיף כבר להחליף אותו בירון ברלד, שהרי דמותו ב"ארץ נהדרת" מעוררת יותר אמון מדמותו במציאות.
אז כ"ץ התחנן לשריון ביד אחת, הגחיך והטפיש את עצמו עם סרטונים גרוטסקיים ביד השנייה, השיג לעצמו יד שלישית ואיתה גרם נזק כבד, על בסיס יומי, לביטחון המדינה. סדרה של התבטאויות מגושמות, שלא לומר מטומטמות; ההחלטה להפסיק את המעצרים המנהליים לחשודים בטרור יהודי; הסיכול המתמשך שלו של מאמצי צה"ל להדביר את הטרור היהודי ביו"ש; עבירות הצנזורה והצהרות הרהב - כל אלה הפכו לפצצה מתקתקת.
אם כ"ץ היה ערבי, היה מסוכל מזמן. במקום זה, הציעו לו שריון, כדי להפסיק את הדימום. ומה הוא עשה אחרי שקיבל את השריון? בא בטענות לנתניהו, למה הוא לא מגבה אותו מול טלי גוטליב. הייתי צוחק, אלמלא נזכרתי שזה גם שר הביטחון שלי.
טרור זה טרור
דרך כ"ץ הגענו לנעשה בגבעות יהודה ושומרון. השבוע נפל דבר. השגריר האמריקאי בישראל, מייק האקבי, התפוצץ על הכנופיות שממררות את חיי הפלסטינים, כינה אותם "טרוריסטים". האקבי לא חסך במילים ודרש מצה"ל לרסן את מה שקורה שם, בעיקר ליד הכפר קוסרה, תוך שהוא משתמש בביטויים כמו "התנהגות בריונית", "מעשים פליליים", וגם "מחבלים ישראלים".
לפני שתתחיל ההתנפלות על האקבי, ראוי להזכיר: אין להתיישבות היהודית ביו"ש ידיד אמריקאי יותר גדול ממנו. אפילו יותר מהשגריר הקודם דיוויד פרידמן. כסנאטור, האקבי היה מעוז של הגנה על ההתנחלויות. הוא מסייר בהן כאילו מדובר בבילוי סופ"ש בהמפטונס. תמיכתו במפעל ההתיישבות ביו"ש עקבית, נמשכת עשרות שנים ואינה תלויה בדבר. והנה, גם הוא נשבר.
האלוף (במיל') יעקב אור (מנדי), מי שהיה מפקד אוגדת איו"ש, מפקד סיירת גולני ונשא עוד שלל תפקידים צבאיים קרביים, מקדיש את החודשים האחרונים להובלת סיורים בין אותם מאחזים אלימים של טרוריסטים יהודיים ביו"ש. הנה דברים שאמר לי השבוע: "אירועי קוסרה נמצאים על רצף טרור ואלימות יהודית ביהודה ושומרון. כאשר מיליציות המתנחלים מלמדות את מפקד הפיקוד והרמטכ"ל מי שולט בשטח, כך נראית המשילות בכל יהודה ושומרון. סרטן ממאיר שגרורותיו הולכות ומתפשטות לכדי הרס הגוף.
"בכוונת מכוון מובילה אותנו הנהגה משיחית ושליחיה בשטח לכאוס ביטחוני, חברתי ולאומי ולחורבן. כאשר הפיקוד הצבאי מתעלם, מלטף, מגבה ולעיתים שותף ומשתתף, וכאשר הדרג המדיני דוחף, תומך, מממן ומסית - צריך להיות אידיוט, עיוור, או פנאט משיחי כדי שלא להבין לאן זה מוביל. את המחיר משלמים מדינת ישראל והעם היהודי לשמחתם של עוכרי ושונאי ישראל. אבל מה לנו כי נלין, הרי כך היה גם לפני 2,000 שנה".
אני חושב שמנדי מגזים. מפעל ההתיישבות ביו"ש הוא מפעל מפואר. 97% מהמתנחלים הם אזרחים שומרי חוק. תרומתה של האוכלוסייה הזו לביטחון המדינה גבוה לאין שיעור משיעורה באוכלוסייה. בתי העלמין הצבאיים מלאים בבניה. הקטע הוא שמה שמתחולל עכשיו על הגבעות, מזיק בעיקר לה, להתיישבות. ההתנחלויות ישלמו את המחיר. כשהעולם ימאס בנו סופית ויתפוצץ עלינו, המחיר לא ייגבה מ"מדינת תל אביב", אלא ממפעל ההתנחלויות.
כולם יודעים את זה. מיוסי דגן דרומה. את העולם כבר איבדנו. אנחנו בדרך לאבד את הנכס הביטחוני־גיאופוליטי הכי גדול של ישראל והציונות: הברית עם ארה"ב. אם במייק האקבי נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הפרוגרס?
אני חושב שהאלוף מנדי אור מגזים, כי אני מכיר את המאמצים של צה"ל, בראשותו של האלוף אבי בלוט, להשתלט על המצב. הם לא מוצלחים במיוחד, אבל זה בעיקר כי אין לאלוף בלוט מספיק כלים להתמודד עם המצב. יש לו הרבה מאוד כלים להתמודד עם הטרור הפלסטיני. הוא הצליח להביא להישג היסטורי ולהוריד את נפח הטרור הפלסטיני ביו"ש כמעט לאפס (טפו טפו). הבעיה היא שבמקביל, נשללים ממנו על ידי הדרג המדיני הכלים לטפל בטרור היהודי. כן, מדובר בטרור. אסור לכבס את זה, וגם האלוף בלוט יודע את זה.
מדובר בכאלף פורעים. הם צעירים, חלקם מנותקי קשר עם הבית, יש ביניהם גם חרדים שערקו מקהילותיהם ומשוטטים על הגבעות. המטרה שלהם היא כפולה: לנקום באוסלו, להביא לביטול ההסכמים ובמקביל להדליק את השטח. אם הכל יבער, הם ירקדו סביב המדורה. זה גם יועיל לאיתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. כשיש אינתיפאדה, הקיצונים חוגגים.
בתוך הכאוס הזה נמצאת המשטרה, של בן גביר, שפועלת ברבע כוח ובדרך כלל הפוך. נמצא השב"כ, של דוד זיני, שעושה כמיטב יכולתו בעצלתיים. וישנו צה"ל. אבי בלוט מבין את הסכנות ורואה במה שקורה סוג של כפיות טובה של אותם מתיישבים מולו ומול צה"ל, אבל לא תמיד הוא מסוגל לעשות סדר בכאוס.
הסיפור בקוסרה הוא רק דוגמית. יש אירועים חמורים בהרבה. בלשונו של בלוט, בדיונים סגורים, מדובר ב"נוער שוליים אנרכיסטי". אבל אין לאף אחד ספק ש"נוער השוליים" הזה עוסק בטרור. הם מציקים לפלסטינים בכל הדרכים האפשריות. הם תוקעים אצבע בכל עין שנקרית על דרכם. הם מקימים אוהלים ומאחזים וחוות ונקודות בכל מקום שבא להם, כמה שיותר קרוב לכפרים הפלסטיניים, כדי ליצור חיכוך. הם חיים מהחיכוך הזה.
צה"ל נאלץ להיגרר אחריהם, למתוח עד אין קץ את השמיכה הקצרה, לפנות אותם כל לילה, כדי שיחזרו לשטח בבוקר. האלוף אבי בלוט הוא הגרסה המודרנית של סיזיפוס.
הוא מנסה להגדיל את הכלים שיש לו כדי להילחם בהם. המאחזים היחידים שפונו ולא חזרו, הם אלה שפונו בהידברות. זה אפשרי, אבל מוגבל מאוד. עכשיו מתכוננים לנקוט בחילוט כלי רכב שיימצאו במאחזים לא חוקיים, ולהטיל קנסות כבדים. לא ברור אם זה יעזור. מעצרים מנהליים אין, בעוד 3,500 פלסטינים יושבים בזה הרגע במעצרים כאלה.
ולא, אני לא משווה את הטרור הפלסטיני לטרור היהודי. שם, עוסקים בטרור עשרות אלפים. כאן, מדובר בכמה מאות, עד אלף. אבל טרור זה טרור, ומי שיתעלם ממנו כשהוא קטן, יקבל אותו גדול. מאוד גדול.
הדירקטיבה של בלוט מהקבינט היא למנוע את עלייתם לקרקע של המאחזים הלא חוקיים. ביד השנייה, הקבינט הקים 104 חוות ומאחזים חדשים, חוקיים. בלוט צריך לתמרן במציאות הזו. הוא גם הונחה לשמור על הרשות הפלסטינית ככתובת שלטונית ועל התיאום הביטחוני עם מנגנוניה. אגב, התיאום הזה נשמר. בקפדנות.
זה המשחק הכפול במיטבו: יד אחת בונה מאחזים חדשים, יד שנייה מנחה להוריד מאחזים חדשים. יד אחת צווחת ללא הרף שצריך לפרק את הרשות הפלסטינית, יד שנייה מנחה לשמור על הרשות הפלסטינית. אף אחד לא מקבל אחריות על שום דבר והיא נופלת, בסוף, על קצין אחד לבד.
אבל הסירו דאגה: אם הפורעים האלה יצליחו, באחד הלילות, להבעיר בית פלסטיני על יושביו, לא יהיה מי שיקבל על עצמו אחריות. היא תישאר מוטלת על כתפיו של האלוף אבי בלוט. ואת תוצאותיה תשלם ההתיישבות, נשלם גם אנחנו. האמת היא שאנחנו כבר משלמים.