באחד מימי יולי החמים של קיץ 1965, נשמעו לפתע בנמל חיפה צפירות מחרישות אוזניים של אוניות רבות שעגנו במקום. למחרת דווח בעיתונים כי "עם הידום הצפירה שותקה העבודה בעשר אוניות ישראליות, ובכללן אוניית הנוסעים 'תיאודור הרצל', אשר עמדה להפליג לאירופה. הנוסעים שטרם עלו על האונייה נתבקשו להמתין ברציפים או במסעדות הנמל, ואילו האחרים אשר הספיקו לעלות עליה נאלצו לחכות לשירותים חיוניים משך שעתיים, עד תום השביתה". צי הסוחר של ישראל היה אז זרוע רב-עוצמה ומנה כ-3,500 ימאים.
באותו יום הם החליטו לנקוט בעיצומים שהוגדרו בעיתונות כ"שביתה המוזרה ביותר אשר נערכה אי פעם במדינת ישראל". כתב עיתון "הארץ" הסביר כי "מאחוריה לא עמדו דרישות להטבת תנאים חומריים או להגנה על חבר בעבודה שפוטר. השובתים דרשו לממש זכות, שהובטחה לכל אזרח ישראלי בהתאם לחוקי המדינה: לאפשר ל־3,500 ימאים ישראליים, העתידים לשוט ביום הבחירות באניותיהם מחוץ לגבולות המדינה, להצביע בבחירות לכנסת השישית". אגב, כוחם האלקטורלי של הימאים אז היה שווה ערך לחמישית מנדט - כ-13,500 מצביעים במושגים של היום.
דרישתם של הימאים לא התממשה בבחירות לכנסת השישית בסוף אותה שנה, אך כעבור שלוש שנים, בבחירות הבאות, המאבק נשא פרי והוביל לתיקון היסטורי בחוק הבחירות. בהמשך, הורחב התיקון גם עבור דיפלומטים, אנשי כוחות הביטחון בשליחות רשמית ועובדי המוסדות הלאומיים.
ענף הימאות המפואר של ישראל כמעט ונעלם מאז, והמושג "קולות הימאים" בהקשר של יום הבחירות הפך לזיכרון רחוק. אולם כיום, שישה עשורים לאחר אותה צפירת אזהרה בנמל חיפה, הדיון הציבורי והפוליטי בישראל סביב הצבעת אזרחים שמרכז חייהם מחוץ למדינה מתלקח מחדש בעוצמה רבה. לקראת הבחירות לכנסת ה-26, שנקבעו ל-27 באוקטובר 2026, המציאות בשטח יוצרת דרמה פוליטית ומשפטית סוערת: על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ-550 אלף ישראלים חיים כיום בחו"ל (לא כולל ילדיהם שנולדו מעבר לים) - ציבור שמשקלו האלקטורלי התיאורטי נאמד בכ-15 מנדטים. מדובר אמנם בשעשוע מספרי בלבד, משום שעל פי החוק הישראלי, אזרחים שחיים או שוהים זמנית בחו"ל אינם זכאים להצביע, אלא אם יגיעו במיוחד לישראל ביום הבחירות.
החשיבות הרבה שמיוחסת לתוצאות הבחירות שבפתח מחזירה לקדמת הבמה ויכוח ערכי ופוליטי נוקב המלווה את המדינה שנים רבות: מהי מידת הזיקה הנדרשת מבוחר, וכיצד על המדינה להתייחס לאזרחיה השוהים מחוץ לגבולותיה ביום הבחירות? לאורך השנים, היחס החברתי והפוליטי לסוגיית הישראלים בחו"ל עבר תמורות מפליגות. בעשורים הראשונים למדינה רווחה תפיסה ציונית קלאסית ונוקשה, שראתה בעוזבי הארץ "יורדים" - תפיסה שהגיעה לשיאה באמירתו המפורסמת של יצחק רבין ב-1976, שכינה אותם "נפולת של נמושות". יצוין כי רבין, שנודע באמירות צבריות ישירות ומחוספסות, חזר בו מהגדרה זו כעבור 15 שנים. אולם, עם תהליכי הגלובליזציה, התרחבות תופעת ה"רילוקיישן" והתחזקות הקשרים עם התפוצה הישראלית, הלכה והתרככה הסטיגמה, וכך גם הסמנטיקה המשמשת להגדרת המהגרים.
במקביל, הונחו על שולחן הכנסת לא פעם הצעות חוק פרטיות ויוזמות ממשלתיות להסדרת הצבעתם של ישראלים בחו"ל, ואף נכללו התחייבויות קואליציוניות בנושא, כפי שאירע בממשלת נתניהו השנייה בשנת 2009. עם זאת, עמדות המפלגות נותרו חלוקות בבירור: בעוד מפלגות הימין תמכו לרוב בהרחבת זכות ההצבעה מתוך שאיפה לחזק את הקשר עם התפוצות והערכה אלקטורלית כי קולות "היורדים" ישרתו אותן, מפלגות המרכז, השמאל והסיעות הערביות התנגדו לכך בתוקף. טיעונן המרכזי היה ערכי: מי שאינו נושא בנטל המיסים, השירות הצבאי והחיים היומיומיים בישראל, אינו צריך להכריע על עתידה.
מכיוון שחוק הבחירות אינו מאפשר הצבעה בנציגויות בחו"ל לאזרחים שאינם שליחים רשמיים - ובכלל זה בני ובנות שירות לאומי-אזרחי, סטודנטים, אנשי עסקים ומטיילים - קמו בשבועות האחרונים יוזמות אזרחיות רחבות היקף. יוזמות אלו פועלות לארגן ולממן "רכבות אוויריות" וסידורי אירוח עבור עשרות אלפי ישראלים השוהים בחו"ל, כדי להביאם פיזית לקלפיות בישראל מתוך תחושת דחיפות לאומית ופוליטית גוברת. המהלך עורר מיד סערה פוליטית, ובמפלגת הליכוד הוגשה פנייה דחופה לוועדת הבחירות המרכזית בדרישה לאסור את פעילותן של יוזמות אלו, בטענה מפורשת כי מדובר בסיוע פסול שמטרתו להטות את תוצאות הבחירות. במקביל, העימות סביב הגעת המצביעים מחו"ל לווה במבוכה ניהולית וטכנית שנחשפה לאחרונה בפנקס הבוחרים: ישראלים רבים השוהים מעבר לים גילו כי שמותיהם נגרעו או הוסרו מהפנקס לאורך השנים, וניסיונותיהם לברר את זכאותם דרך המערכות המקוונות של משרד הפנים נתקלו בקשיי תפקוד ובתקלות טכניות חוזרות ונשנות, רגע לפני המועד האחרון לתיקון הנתונים.
במסמכי עמדה שהוציא בעבר המכון הישראלי לדמוקרטיה צוין כי מדינת ישראל מספקת כיום מגוון הסדרי הצבעה מיוחדים לאנשים המנועים מלהצביע בקלפי המשויכת להם, אך נמנעת מליצור הסדר דומה לרוב הישראלים השוהים בחו"ל. מומחים ומשפטנים, בהם יאיר שחר מהתנועה לאיכות השלטון, טוענים כי החוק הקיים מאז 1948 מיושן ואינו רלוונטי עוד לעולם הנייד והגלובלי של ימינו, שבו דרישות עבודה, אקדמיה ותרמילאות מאלצות אזרחים לשהות בחו"ל באופן זמני מבלי שמרכז חייהם ישתנה.
לדבריהם, נוצר אבסורד שבו אזרחים שומרי חוק מופלים לרעה בהשוואה לאסירים בבתי הכלא הזכאים להצביע, ונגרמת פגיעה בלתי מידתית בזכות יסוד אזרחית של מי שעדיין מושפעים מהמתרחש ביומיום בישראל. בשל כך, המליץ המכון לדמוקרטיה לתקן את החוק כך שיאפשר הצבעה בחו"ל לאזרחים ששהייתם ארעית ומרכז חייהם נותר בבירור בישראל.
בעלי אזרחות ישראלית השוהים בחו"ל לתקופות עבודה, לימודים או טיולים מביעים כעס מוצדק: הם מציינים כי ביום פקודה - בעת מלחמה ומצב ביטחוני קשה - רבים מהם טסים במיוחד לישראל, עולים על מדים ונלחמים על קיומה של המדינה; אולם כשהמדינה מגיעה ל"יום פקודה" פוליטי, מנסים לפתע לערער על עצם השותפות שלהם בחיי הארץ.
לבסוף, כמעט בכל מערכת בחירות הסוגיה מצטמצמת לשאלה של רווח והפסד פוליטי, כפי שהשתקף בבירור בניסיונות החקיקה בעשורים האחרונים. כך לדוגמה, לאחר בחירות 2012 עוגן הנושא בהסכם הקואליציוני של הליכוד וישראל ביתנו, ומזכיר הממשלה דאז, צבי האוזר, גיבש הצעה להעניק זכות הצבעה בחו"ל ב-4 השנים הראשונות לעזיבה - אך מפלגות ש"ס והבית היהודי התנגדו לכך. מפלגת ש"ס, למשל, מתנגדת למהלך מחשש ששיעור מצביעיה נמוך בקרב השוהים מחוץ לישראל. מנגד, לאחר בחירות 2015 ראה בנימין נתניהו חשיבות רבה בשינוי החוק כדי לתרום "לקשר ולעוצמתה של ישראל" ומינה את השר יריב לוין לקדם זאת. בהמשך, ב-2016, יזמו ח"כ דוד ביטן (הליכוד) וח"כ נחמן שי (העבודה) הצעת חוק שהתנתה הצבעה בנציגויות בשהות בישראל של לפחות 210 ימים בשנה במשך 7 שנים.
מנגד, יוזמות הימין נתקלו בהתנגדות חריפה מצד השמאל: בעקבות יוזמת נתניהו, אנשי רוח וקצינים בכירים בדימוס שיגרו מכתב חריף לנשיא המדינה שבו הזהירו כי החוק ירמוס את הדמוקרטיה, יסכל אפשרות למהפך, ויעודד קבוצות יהודים מאורגנות מהגולה לקבוע את עתיד הישראלים - מהלך שכינו "סוף הציונות". וכך, מאותן קלפיות ראשונות של הימאים ב-1965 ועד לקרבות המשפטיים על רכבות האוויר ב-2026, הדרך אל הקלפי עבור הישראלים שמעבר לים ממשיכה לעבור דרך מאבק יצרי על זהותה ועל ערכיה של הדמוקרטיה הישראלית.