בני נוער שפונו מבתיהם במהלך מלחמת חרבות ברזל דיווחו על רמות גבוהות יותר של דיכאון ולחץ לעומת בני גילם שלא פונו, אף שגם הקבוצה שלא פונתה חיה תחת איום ביטחוני מתמשך. כך עולה ממחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה ופורסם בכתב העת European Journal of Psychotraumatology.
בקרב בני הנוער שפונו נמצאו בממוצע רמות גבוהות מאוד של דיכאון ולחץ, לעומת רמות גבוהות מהנורמה גם בקרב בני הנוער שנותרו בבתיהם. לדברי החוקרים, הממצאים מצביעים על כך שהפינוי עצמו עשוי להיות קשור למצוקה רגשית נוספת, מעבר להשפעה של החיים תחת איום מלחמה.
"ההשוואה בין שתי קבוצות שחוו את אותה מלחמה מאפשרת לראות כי הפינוי עצמו קשור למצוקה רגשית נוספת", אמר פרופ' נעם ויינבך מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, ממובילי המחקר. "הפינוי אומנם מרחיק בני נוער מהסכנה המיידית, אך נראה כי עזיבת הבית, אובדן השגרה וחוסר הוודאות קשורים לרמות גבוהות יותר של דיכאון ולחץ".
לעזוב את הבית - ולהישאר בחוסר ודאות
במהלך המלחמה פונו אלפי בני ובנות נוער מיישובים בצפון הארץ ובעוטף עזה. הפינוי הרחיק אותם מאזורי הסכנה, אך חייב אותם לעזוב את הבית, את השגרה ולעיתים גם את הקהילה שבה חיו - לתקופה שלא היה ברור מתי תסתיים.
לדברי החוקרים, במחקרים העוסקים בהשפעות של עקירה בעקבות מלחמה קשה בדרך כלל לבודד את השפעת הפינוי עצמו, משום שהוא מלווה לעיתים בשינויים נוספים כמו מעבר למדינה אחרת, קשיים כלכליים, הפרדה מהמשפחה או פגיעה בנגישות לחינוך ולשירותי בריאות.
המחקר הנוכחי נועד לבחון אם לפינוי מהבית יש קשר למצוקה רגשית נוספת בקרב בני נוער, מעבר להשפעת החיים תחת איום ביטחוני, וכן לבדוק את הקשר בין המצוקה לבין היכולת לווסת רגשות ולהתמודד עם חוסר ודאות.
198 בני נוער השתתפו במחקר
במחקר השתתפו 198 בני ובנות נוער ישראלים בגילי 14 עד 18, שנבדקו בחודשים פברואר עד מאי 2024 - ארבעה עד שמונה חודשים לאחר פרוץ המלחמה.
מחצית מהמשתתפים פונו יחד עם משפחותיהם מיישובים הסמוכים לגבול רצועת עזה ולגבול הצפון. המחצית השנייה התגוררה מחוץ לאזורי הפינוי, אך נחשפה גם היא לאיומי ירי וללחימה.
שתי הקבוצות היו דומות במאפיינים מרכזיים, בהם גיל, מגדר, מצב חברתי-כלכלי ומידת התמיכה החברתית. המשתתפים מילאו שאלונים מקוונים שבחנו תסמיני דיכאון, חרדה ולחץ, לצד קשיים בוויסות רגשי ובהתמודדות עם חוסר ודאות.
דיכאון ולחץ - אבל לא חרדה
מתוצאות המחקר עולה כי בני הנוער בשתי הקבוצות סבלו מרמות גבוהות מהנורמה של דיכאון, חרדה ולחץ. עם זאת, הפער בין הקבוצות התבטא בעיקר ברמות גבוהות יותר של דיכאון ולחץ בקרב בני הנוער שפונו.
בכל הנוגע לחרדה, לא נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות.
עוד נמצא כי בני הנוער המפונים התקשו יותר בוויסות רגשות ובהתמודדות עם חוסר ודאות. ככל שהקשיים הללו היו חמורים יותר, כך נמצאה גם מצוקה רגשית גבוהה יותר.
לדברי החוקרים, הקשיים בוויסות רגשי ובהתמודדות עם חוסר ודאות עשויים להסביר חלק מהקשר בין הפינוי לבין המצוקה הרגשית. עם זאת, הם מדגישים כי המחקר אינו מאפשר לקבוע שמדובר בקשר סיבתי.
החוקרים סבורים כי הממצאים עשויים לסייע בהתאמת המענה לבני נוער שפונו מבתיהם. "ממצאי המחקר מצביעים על כך שהמענה לבני נוער מפונים צריך להתמקד לא רק בתסמיני הדיכאון והלחץ, אלא גם ביכולת להתמודד עם רגשות קשים ועם חוסר ודאות מתמשך", אמרו החוקרים. "אלה עשויים להיות מוקדים מרכזיים לסיוע רגשי בתקופת הפינוי ולאחריה".