הגורל המשותף של נתניהו וטראמפ: איך להציג הפסד בשטח כניצחון בתקשורת

נשיא ארה"ב וראש ממשלת ישראל, פסעו אתמול בשני כיוונים שנראים, במבט ראשון, מנוגדים: בעוד בארה"ב דיבר טראמפ על "הורדת פרופיל" בכל הקשור ללחימה מול איראן, נעמד נתניהו על רגליו האחוריות והודיע כי ישראל מתנגדת למה שמכונה "תכנית 15 הנקודות" (במקור "תכנית 20 הנקודות". מה קרה לחמש מהן בדרך, אפשר שלא נדע לעולם).

מבט שני על הדברים מגלה ששני האישים, הן "המוריד פרופיל" והן "המתנגד", מנסים לעשות בדיוק את אותו הדבר: להציג מציאות של כישלון מוחלט כהישג יחסי - ליותר מכך נדמה שאיש מהם כבר אינו מייחל.

נתחיל בטראמפ, שהפך את המעבר החופשי במיצר הורמוז לסלע המחלוקת בין איראן ל"שאר העולם" (המיוצג כידוע על ידי ארצות הברית). העניין הוא שלא צריך לדפדף בספרי ההיסטוריה כדי להבין את גודל הנדסת התודעה - מספיק לחזור לעמוד הקודם כדי לגלות שהמצר המדובר היה פתוח ב-28 בפברואר, עת יצאו ישראל וארה"ב להרפתקה המכונה "שאגת הארי".

מה היה אז על הפרק? "יצירת תנאים להחלפת המשטר" (תוך רמז להפלתו האפשרית, אם לא הוודאית) - לא קרה.

פגיעה במערך הבליסטי של איראן, כך שייפגעו יכולות השיגור שלה - לא קרתה.

הפסקת פעילות ה"פרוקסיז" מהחות'ים ועד חמאס וחיזבאללה - לא קרתה.

ומעל לכל אלה (והחשוב ביותר לישראל): קטיעת הניסיון האיראני להשיג נשק גרעיני - גם כאן, כמעט מיותר לציין: זה לא קרה.

מאז ניסה טראמפ כמעט הכל כדי לצאת מהמערכה ולו עם מראית עין של הישג: איים במתקפות מהגיהינום, הציע חבילות של כסף בדמות הסרת כל הסנקציות על איראן, הסכים לוויתורים מפליגים בתחום הגרעין, ניסה להקים קואליציה בינלאומית - והתאכזב - ואז איים שוב, הפעם במחיקת הציוויליזציה...

מה נותר מכל זה? הוא יכול לשאול את סטיב וויטקוף ג'ראד קושנר שאולי זוכרים קצת יידיש מהבית, לאמור: "גורנישט מיט גורנישט" (בתרגום חופשי: כלום עם שום דבר).

על הדרך התפרסמו ידיעות מדאיגות, שאיש מאיתנו אינו יכול לאמת אך גם לא להפריך, על מחסור חמור בתחמושת - הן בתחום המיירטים והן בטילי תקיפה - ופתאום מתברר שטראמפ כועס על שר ההגנה שלו, זה שגרם לכל בנות ישראל להחסיר פעימה בהופעתו המצודדת.

ובכן, מסתבר שקו לסת מושלם וזרועות חסונות ומקועקעות לא עוזרים בניהול מערכה, לא כל שכן לניצחון בה. מי היה מאמין.

בצר לו מוכן טראמפ להסתפק ב"הישגצ'יק" - תנו לו להוריד את מחיר הנפט אפילו בסנט אחד לקראת בחירות האמצע (בעוד 3 חודשים) - והוא ירוץ לספר לחבר'ה שניצח, בונה על חוסר העניין המובנה בקרב בוחריו בענייני חוץ, המעורב בסלידה עמוקה מכל מה שמריח כ"דמוקרטי".

אבל לא רק בארה"ב יהיו בחירות בעוד פחות משלושה חודשים, אלא גם בישראל - ואצלנו מדובר בבחירות כלליות, כלומר - להיות או לחדול עבור בנימין נתניהו. ראש הממשלה במצוקה גדולה: הוא שם את כל הז'יטונים שלו על המשך כהונה לעוד קדנציה אחת.

הוא עשה זאת בזירה המשפטית, עת זנח את המאמצים להגיע לעסקת טיעון. הוא עשה זאת עת טיפח את האלטרנטיבה - בעזרת חקיקה דרקונית שתגרום לביטול משפטו (הנסחב ונגרר, אך בכל זאת מתקרב לנקודת האל-חזור).

הוא עשה זאת בסט חוקים שעלול ליפול כפרי בשל לידי ממשלה אלטרנטיבית, זאת שכרגע מתנגדת לו בכל תוקף, אבל לא תמהר לבטל חוקים שמרכזים עוד כוח בידיה.

אז נתניהו הימר על ניצחון בכל מחיר - ועתה הוא מתחיל להפנים שאפשר שלא כך יהיה. הוא קורא את הסקרים - לא את אלה שהוא דואג להפיץ בערוצי התעמולה שלו, אלא את אלה שאמורים לנבא ברצינות את תוצאות האמת - ונחרד.

לא בכדי הוא התפתל והשתולל כדי לרצות את החרדים, לכאורה בניגוד לכל היגיון אלקטורלי - הכל כדי לדחות את הבחירות ככל שיכל.

למה? כי לך תדע - במזרח התיכון האקלים הפוליטי קשה לניבוי אף מממזג האוויר: תמיד אפשר לקוות שמשהו במפרץ יתקלח ואיזה טיל "תועה" יעוף לעבר ישראל, מה שיגרום, אולי, למבצע "החתול הארסי" (אח לעם כלביא ושאגת הארי) שיטרוף את הקלפים.

העניין הוא שנתניהו לא הפך לראש הממשלה בעל הכהונה הארוכה ביותר מפני שהוא נסמך רק על התקווה. ממש לא. לכן הוא פועל גם תחת ההנחה שנס בדמות סיבוב נוסף מול איראן לא יקרה לו - וייתרה מזאת, שיצטרך לפעול תחת תכתיב אמריקני בסוריה, לבנון ועזה.

מה עושים במקרה שכזה? מנסים להציג מציאות של כישלון טוטאלי כהצלחה גדולה - כי אין תחום שנתניהו מבין בו יותר מאשר שיווק ומכירות.

המהלך שעשה אמש היה בדיוק למטרה הזאת: מצד אחד, הוא נשא נאום חוצב להבות נגד ההסכם בעזה. מצד שני הוא זימן מגורמי תקשורת שחפצים בייקרו שיחת ארגעה עם מנכ"ל "מועצת השלום"...

לפיכך אל יתפלא איש אם בקרוב תקבל ישראל תכנית שקרובה מאוד לתכנית שנמצאת כעת על השולחן, עם כמה שינויים סמנטיים וקוסמטיים, שיוצגו על ידי נתניהו ושופרותיו כהישגים גדולים שנובעים אך ורק מעמידה נחושה על האינטרס הישראלי - קו שהנקודה הראשונה בו הוצגה אמש, בערבו של יום שהחל בנואם התקיף של נתניהו.

מה באמת יקרה בשטח? מה שהאמריקאים יחליטו, או כמו שאמר אמש "גורם בכיר" בבית הלבן - להם לא אכפת מה נתניהו אומר, שכן הם מבינים את אילוצי הבחירות שלו - כל עוד הוא יעשה בדיוק מה שיאמרו לו... מדהים לחשוב שמדובר בראש הממשלה שטבע את האמירה לפיה התכונה החשובה ביותר לראש ממשלת ישראל היא לדעת להגיד "לא" לנשיא ארה"ב.

רבות דובר על הדמיון בין טראמפ לנתניהו, אם תרצו - מעין גורל משותף שגורם להם להבין היטב זה את האחר, שלא לומר לחבב ממש.

הנה כי כן הגיעה (שוב) הקריירה הפוליטית שלהם לאותה נקודה: כדי לצאת במינימום נזק מבחירות שייערכו בעוד פחות משלושה חודשים, יהיה עליהם להציג תבוסות שהם נוחלים בשטח כהצלחות, אפילו חלקיות - משהו שאולי לא ישכנע אף מתלבט להצביע בעד מפלגתם, אבל לפחות יעצור את הזרם הנגדי של המצביעים.

שותפות גורל, אך עם הבדל אחד ברור: עבור טראמפ מדובר בבחירות אמצע, שחשובות ככל שיהיו עבורו, לא מהוות (אפילו במקרה של הפסד צורב) סוף פסוק לתכניותיו. אצל נתניהו מדובר בלהיות או לחדול - יש שיאמרו אף מעבר למובן הפוליטי.