נסיגה בעזה: מי יגן על תושבי העוטף מפני השקרים של ממשלת ישראל?

בנגב המערבי חזרו החיים למסלולם - ואולי מדובר אף בלשון המעטה: ביישובים השונים - עיירות, מושבים וקיבוצים מדווחים על ביקוש גואה לדירות, כי הנה התקיים בנו הפסוק: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות, פרק א', פסוק י"ב).

כל זה נכון על פני השטח. על מה שבלב יעיד אולי מה שאירע הלילה בקיבוץ זיקים, רגע שחשף עד כמה דקה היא שכבת האיפור שהקנתה ליישובי עוטף עזה חיוך של תקומה.

נתחיל דווקא במשהו טוב ואמיתי: אירועי 7 באוקטובר חשפו את כלל עם ישראל, שחלקו אולי לא הכיר את חבל הארץ הזה, לאופיים של תושביו. בבתים רבים ברחבי הארץ ראו אזרחים את המראות, שמעו את הקולות והחליטו שעם אנשים שכאלה הם רוצים לחיות.

החיבוק הזה הוא אמיתי - ומה שחשוב יותר לענייננו, הוא לא נותר רק בגדר חיבוק אלא תורגם לבקשות הצטרפות ליישובי עוטף עזה, לרגעים מרחיבי לב של ישראליות טהורה: לך תסביר לזר מה הופך חבל ארץ שבו התבצע טבח נורא, מוקד להגירה פנימית.

הבעיה היא שתנאי ייסוד הן לשיקום של עוטף עזה על תושביו המקוריים והן להצטרפותם של חדשים הוא ביטחון. ללא ביטחון אין משפחות, אין ילדים, אין גנים ובתי ספר, אין חיים נורמליים שככל שהם זוכרים את העבר, הרי שהם נושאים פניהם אל העתיד.

יהיה מי שיאמר שלעולם לא היה ולא יהיה ביטחון מוחלט, שהחיים בישראל כולה משולים לחיים בקרבת הר געש. גם אם נקבל את הדימוי הזה, הרי שיש הבדל תהומי בין חיים בכפר שמאפשר היערכות מספקת למקרה של התפרצות לעומת החיים בקרבת הלבה הרותחת.

דווקא בגלל אופיים של אנשי הנגב המערבי, קל לטעות במצבם הנפשי: לכאורה הם התגברו על הטראומה, צמחו ממנה - ושבו לחרוש ולזרוע, לנטוע ולקטוף, להפעיל מחדש את כלי הדישון והקציר כמו גם את קווי הייצור במפעלים.

למעשה "כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע"... כל אזעקת-שווא של צבע אדום מפעילה איזה טריגר וכל התראה על חדירת מחבלים ליישוב, מעלה באוב את המראות, הקולות והריחות מאותו יום ארור.

איך אפשר לנהל חיים נורמליים, שלא לומר לשוב לבניין, עשייה וצמיחה, במציאות שכזאת? התשובה היא שאי אפשר. כדי להשתקם באמת, זקוק מחוז דרום-מערב של מדינת ישראל לביטחון קרוב ככל האפשר ל"מוחלט".

לא במקרה נכתבות השורות האלה דווקא עכשיו, אחרי סוף שבוע שעורר מחדש את הטראומה בקיבוץ זיקים ובמקביל לפרסומים על נסיגה אפשרית של צה"ל מרצועת הביטחון שצמחה בין עזה לישראל.

תאמרו שהמצב מורכב - ותהיו צודקים. תגידו שחלק מההסכם שאפשר את חזרת החטופים, לפני כעשרה חודשים, כלל גם ויתורים טריטוריאליים בתוך הרצועה - וזה יהיה נכון. תסבירו שקשה לעמוד מול לחץ אמריקני להתקדם לשלב הבא בעסקה שרקח טראמפ - ואפשר בהחלט שהעם יבין.

אלא שהבעיה אינה קילומטר יותר או פחות שיחצוץ בין עזה ליישובי הנגב המערבי. הבעיה היא החזרה לתרבות השקר. למדיניות ה"הכלה", להגדרת ירי שנועד להרוג כ"טפטוף", בעיקר לאחר שלמדנו שטפטוף שכזה מבשר סופה נוראית.

מה שמעורר מחדש את האימה בקרב תושבי הנגב המערבי אינו רק המרחק ביניהם לבין חורשי הרעה, אלא המרחק בין ההצהרות הפומפוזיות של ממשלת ישראל על "אף שעל", לבין המציאות בשטח שבה דנים כבר על נסיגה, הלכה למעשה.

חזרה למדיניות 6 באוקטובר אינה רק במידת המוכנות לקרב, רמת הכוננות או השאננות שבה מפרשים את המודיעין. חזרה למדיניות 6 באוקטובר היא בראש ובראשונה חזרה למדיניות השקר.

תושבי זיקים יכולים לצאת מהממ"דים, בקיבוצים שבהם עדיין לא שבו התושבים לבתיהם יוסיפו להתווכח מה יש לשמר ומה לבנות-מחדש. בסתר ליבם הם יודעים - ועמם כל המצטרפים החדשים ליישובי עוטף עזה - שאין מאה אחוז ביטחון אפילו לא במרכז מדינת ישראל.

לכן מה שמגיע להם אינו בהכרח קו בצבע צהוב, ירוק או כחול, אלא קו-אדום בכל הקשור לשקרים של פוליטיקאים בחליפות או במדים. מגיע להם (ולכולנו) לשמוע את האמת.

האם ממשלת ישראל (בין אם הנוכחית או זו שתקום אחרי הבחירות), מסוגלת לכך?