מערכת הבחירות רק בתחילתה, אולם התמונה הנחזית במטות כלל המפלגות זהה: בעוד שהציבור אחרי המלחמה הלך ימינה, גוש הקואליציה, המייצג את מפלגות הימין, הולך ונחלש. הדיסוננס הזה מדיר שינה מעיניו של בנימין נתניהו ושל יתר ראשי מפלגות הימין, ומשמש כר פורה של תקווה לכל היתר. התמונה הזאת מציגה מציאות ברורה לפיה יש בין 15 ל־25 מנדטים של אנשי ימין, מכל מיני סוגים, שבשלב הזה לא מוכנים להצביע לאחת משלוש מפלגות הימין הקיימות: הליכוד, הציונות הדתית ועוצמה יהודית.
ההערכה הרווחת היא שאם המצב יישאר סטטי, ורק המפלגות הקיימות יישארו עד קו הגמר, הקולות הללו יתחלקו. עדיין לא ברור איך. חלק יחזרו למפלגות המקור בגוש הימין. אחרים ינדדו למפלגות התחפושת בצד השני. המציאות הזאת מביאה לכך שנכון להיום, אין כמעט שום ערך לסקרים המתפרסמים בכלי התקשורת. יותר מידי אנשים עם יותר מידי לבטים. זה לא נותן תמונה יציבה אלא יותר כאוס ודיס־אינפורמציה.
ההליכה ימינה של הציבור בישראל בעקבות אירועי הטבח והמלחמה באה לידי ביטוי בשלושה מישורים עיקריים: מסורת ויהדות, תפיסה ביטחונית נוקשה ואפס סבלנות לאויב הערבי, ואהדה להתיישבות ביהודה ושומרון ושלילת מסירת שטחים עבור הסכמים. אם יש 68 מנדטים בכנסת הנוכחית שהאמינו בערכים אלה עוד לפני 7 באוקטובר, הרי שהיום, על פי ההערכה, היו צריכים להיות בכנסת מעל 70, אולי אפילו 75 מנדטים שעברו לצד הזה. בסקרים, כאמור, המגמה הפוכה. בסקר המיטיב ביותר, של מומו פילבר בערוץ 14, מקבלות מפלגות אלה 62 מנדטים. אצל אחרים עוד הרבה פחות מזה.
בשבועות האחרונים שלחו כלל המפלגות, מכל המחנות, את יועצי הסקרים שלהן לנתח את הפער. מיהם אותם ימניים, ותיקים וחדשים, שממאנים בתוקף, נכון לעכשיו, להביע תמיכה במפלגות הממשלה הנוכחית? מה מרתיע אותם ואיך אפשר למשוך אותם לחיקם? הממצאים לא מאוד מפתיעים, אבל חד־משמעיים: הרכב רשימת הליכוד, והברית עם החרדים. עוד בשוליים: כעס על הממשלה שאסון 7 באוקטובר אירע בזמנה, אי טיפול ביוקר המחיה, אכזבה מכישלון הרפורמה המשפטית, ועוד.
קו ישיר וברור מחבר בין ממצאים אלה, שכאמור כולם רואים אותם ושוזפים עיניהם בהם מידי שבוע בסקרי העומק, לבין קמפיין המפלגות והמסרים העיקריים שלהן בשבועות האחרונים. באופוזיציה - קו תקיף ולוחמני, שמנסה לאגף את הממשלה מימין ולתבוע ניצחון והכרעה. כמו גם תקיפת הממשלה על החיבור עם החרדים והבטחות לגיוס חרדים המוני לצה"ל. בכך מנסות מפלגותיהם של גדי איזנקוט, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ובני גנץ לתת מענה לפחות לשני ערכים מבין השלושה החשובים לאנשי ימין.
אלא שלגבי הערך השלישי - המסורת היהודית - שטומנת בחובה גם את הרצון בשינוי מערכת המשפט, כלומר שגם היא תשנה את צביונה ליהודית ומסורתית יותר - נותרו מפלגות אלה ללא מענה של ממש, או בכלל. פה ושם זורק ליברמן משפט על זה שאשתו דתיה ושיש לו מטה דתי־לאומי במפלגה, ואיזנקוט משתדל לחזק את האלמנט המרוקאי, אבל לפחות נכון לעכשיו, מדובר במענה חלש ולא מאוד אמין. תקוותם היא ששני הדברים האחרים יתפסו מספיק חזק כדי לגשר על הפער בקרב מצביעי ימין שיימשכו אליהם למרות החוסר הבולט.
אבל מה שטוב לקמפיין לא בהכרח טוב למציאות. למרות המעטפת התקשורתית התומכת, והניסיון להעלים ולטשטש ראיות, כל אחד מהם: איזנקוט, בנט, יאיר לפיד, וליברמן, נפלו בשמאלנות קשה בזמן אמת. למרות התדמית החדשה שהוא מנסה לקדם לעצמו, איזנקוט היה ונותר איש של כניעה והסכמים. תומך אדוק בפתרון שתי המדינות. מאבות הקונספציה להקטנת צה"ל ושלילת חיכוך וחתירה למגע, גם בשנותיו כאיש צבא בכיר וגם לאחר מכן.
היום איזנקוט דורש הישארות של צה"ל ברצועה עד לווידוא פירוק חמאס, אבל בזמן אמת, וגם לאחר מכן - בימים שלא חשב שהימין יהיה קהל יעד עבורו - התהדר בכך שהיה הראשון ללחוץ על נסיגה, סיום המלחמה והשארת שלטון חמאס בעזה. הוא אפילו פרש מהממשלה לאחר שנתניהו סירב לבצע את הסכם החטופים שכלל נסיגה מלאה עד לקו היישובים, ממש כמו לפני 7 באוקטובר, כשחצי עזה, כולל רפיח וציר פילדלפי, עוד לא נכבשו בכלל, ויחיא סנוואר, אסמאעיל הנייה ומוחמד דף שלטו ברצועה ביד רמה.
גם ליברמן, הנחשב לימני שבחבורה, קידם במשך שנים, גם בעודו יושב בממשלות ימין, את תוכנית מסירת השטחים שלו להקמת מדינה ערבית על שטחי ארץ ישראל. בתוכניתו המפורסמת לא רק חלקים נרחבים מיהודה ושומרון היו צריכים להימסר לערבים, אלא אפילו אום אל־פחם ויישובי המשולש. בנט עוד ניסה בתחילת הדרך להציג עצמו כאיש ימין, ויש לו כמה קבלות בתחום, אלא שהחבירה ללפיד חיסלה כל סיכוי למשוך קהל ימני, ובכך עשה למעשה בעצמו את העבודה לכל היתר, שכבר לא נאלצו לשכנע איש שהוא אינו, מה שפינה את משאביהם לטפל באחרים.
לא רק התבטאויות עבר עומדות בדרכם של חבורת המתחפשים, אלא גם תוכניותיהם לעתיד. בעיקר החבירה הצפויה לדמוקרטים של יאיר גולן ורע"מ של מנסור עבאס. ליברמן, למשל, הביע את תסכולו הרב במהלך ראיון השבוע בו אמר שהגוש יכול לנצח, אבל רק בתנאי שיאיר גולן ישתוק. הוא לא תקף את יו"ר הדמוקרטים ולא הבהיר שלעולם לא יישב איתו בשל מדיניותו. אלא רק התחנן שיפסיק להפריע לו ולחבריו להשלים את התחפושת. שיפסיק כל הזמן לקרוע אותה מעל פניהם ויאפשר להם להמשיך במלאכת ההונאה בלי להפריע.
וינטר יושיע?
החבירה המתוכננת של יואב סגלוביץ' לרע"מ החזירה לקדמת הבמה גם את האפשרות, הידועה מראש, של הצטרפות המפלגה האסלאמית הקיצונית לממשלת שמאל. ליום שאחרי מדובר במהלך מבריק. מה ילבין טוב יותר את עבאס ומועצת א־שורא מאשר יהודי, ציוני, בכיר במשטרה לשעבר, שיכהן מטעמה כשר. אבל לזמן הקמפיין זה לא פחות מהרסני. אחרי כל ההכחשות בנוגע לכוונה להישען על מפלגה ערבית בממשלה הבאה, מדובר פה במהלך מעשי של הכנת הקרקע שלא ניתן לפרשה אחרת מאשר כוונה ברורה להפרה נוספת של ההבטחה.
בימים האחרונים מטרגטים במפלגות הימין שבקואליציה את אותו קהל בדיוק, אולם גם המענה שלהן רחוק מלהיות מושלם. אומנם בעניין המסורת, ארץ ישראל והביטחון יש להם מה להציע, אבל את הדבק עם החרדים יתקשו מאוד להתיר. לאיתמר בן גביר, אגב, אין את הבעיה הזאת, מפלגתו דווקא נהנית מתמיכה חרדית ותומכיו ברובם פרו־חרדים שקמפיין הגיוס לא מדבר אליהם. אבל הליכוד והציונות הדתית בבעיה רצינית בתחום.
לא בכדי פועל ראש הממשלה לנסות להפיג את הרושם שהסיעות החרדיות הן בשר מבשרה של הקואליציה הבאה בראשותו, בין השאר באמצעות המסר התקיף שהעביר השבוע שבממשלה הבאה כל מי שלא ילמד בישיבה - ייעצר, על פי החוק שהוא מתכוון לקדם. לא בטוח כמה ממתנגדי החרדים בימין יקנו את המסר הזה, וסביר להניח שלא רבים ישתכנעו שנתניהו יצליח לגייס חרדים כשממשלתו תלויה בש"ס וביהדות התורה.
בתוך כל אלה צצה אפשרות שלישית. שהפתרון לתסבוכת לא נמצא באף אחת מהמפלגות הקיימות, אלא במפלגה חדשה, שחייבת להיות בהכרח מורכבת מאנשי ימין, שתיתן מענה לכלל אנשי הימין המתלבטים, בכל התחומים, לרבות גיוס חרדים, ושהיו מחוץ למערכת ב־7 באוקטובר. נתניהו היה רוצה מפלגה כזאת, אבל חושש מאחוז החסימה הגבוה. מצד אחד יש לה פוטנציאל גבוהה לקלוט את הקולות האבודים מימין, ומצד שני יכולה להוריד כמה מנדטים לטמיון. בדיוק כמו שקרה למרצ בבחירות האחרונות. או לנפתלי בנט בבחירות 2019 סבב א'.
חוץ ממעבר אחוז החסימה, לראש הממשלה חשובה גם המחויבות לגוש של אותה מפלגה פוטנציאלית. שחבריה יהיו כאלה שרואים בממשלת הימין בראשותו ערך ולא ילכו עם ראש בקיר כמו להתמודדות חסרת סיכוי או סירוב להתאחד גם במחיר אובדן קולות.
גלעד ארדן ויולי אדלשטיין, למשל, ממש לא שם. סביר להניח שבמהלך הקמפיין יסרבו לנהל איתו ועם אנשיו כל שיח בנוגע לפרישה, איחוד או כל מהלך שיגיע למסקנה שישרת את גוש הימין. גם אחרי הבחירות, במידה שיעברו את אחוז החסימה, יכולים השניים להערים קשיים בהרכבת הממשלה, לדרוש לצרף מפלגות אחרות מגוש השמאל, להוציא את החרדים ואולי אף יותר מכך. הם אומנם אנשי ימין, אבל המניעים שלהם אישיים. נגדו. אחרת היו מתמודדים בליכוד.
חריג בנוף הוא עופר וינטר. איש ימין מובהק. איש ביטחון וארץ ישראל. נאמן למסורת עד כדי סימונו ותיוגו כאויב העם כשהעז לשרבב מילות תפילה בפקודת הקרב לחיילי גבעתי בצוק איתן. וינטר לא תבע לסגת מעזה תמורת עסקת חטופים כמו איזנקוט, בנט וליברמן, ובנוסף לכל אלה תומך נלהב בגיוס חרדים לצה"ל.
בניגוד למתחפשי האופוזיציה, שתוקפים את הממשלה אבל שומרים איש על רעהו, לווינטר אין בעיה לעשות גם וגם. השבוע יצא ב־120 קמ"ש נגד שר הביטחון על דבריו בתוכנית הפטריוטים שם הודיע על מחליפו של אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט בדדו בר כליפא בשידור חי. לא שהוא נכנע לקמפיין השקרי שהייתה פה הדחה בשידור, אבל לדעתו גם הודעה על מחליף אינה ראויה.
האירוע הזכיר לו נשכחות. רק לפני כמה שנים עמד באותו מצב בדיוק, כשהרמטכ"ל הרצי הלוי עמד על הרגליים האחוריות למנוע ממנו לשמש כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה. במשך שנה ניסה נתניהו להילחם בהתנגדות הרמטכ"ל, אך לבסוף נאלץ לוותר ולמנות את רומן גופמן במקומו. לא עבר שבוע מאז הצליחו הלוי, יחד עם יואב גלנט, לטרפד את המינוי, עד שכותרת בעיתון היא שבישרה לו על פרישתו מצה"ל. לא רק את שר הביטחון, אלא גם את ראש הממשלה תקף וינטר השבוע על ההסדר המסתמן בעזה.
אבל אין לטעות בווינטר. אין לו דבר וחצי דבר עם אנשי האופוזיציה, לא עם איזנקוט וגם לא עם בנט וליברמן, אותם שימש כמזכיר צבאי כשהיו שרי ביטחון. וינטר לא רוצה אותם עם יד על הגה ההנהגה ולא סומך על אף מילה שלהם. השבוע תקף בחריפות את איזנקוט וכינה אותו איש שמאל. על ליברמן אמר: "הוא איש ימין, אבל הוכיח שיהיה מוכן לעשות הכל כדי למנוע ממשלת ימין, כולל לשבת עם רע"מ ומועצת א־שורא, רק כדי להעיף את נתניהו וממשלת הימין מהשלטון. הקמפיין של ישראל ביתנו מדבר על הכרעה, אבל לא ברור איך - עם יאיר גולן שמתנגד לחלוצים בחוות ומאמין שביטחון עובר דרך תוכנית שתי המדינות? ליברמן צריך להסביר איך הוא מתכוון להכריע את חמאס והאויב הערבי, להבטיח את ההתיישבות ביו"ש, ולקיים את כל מה שהוא מבטיח, כשהוא מעניק לשמאל המדיני יותר מיד אחת על הגה השלטון".
רוצה ויהיה
בין התייעצויות מדיניות וביטחוניות ועשרות החלטות גורליות שהונחו בפניו בשבוע האחרון, לרבות שתי ישיבות קבינט ודיבורים בלתי פוסקים עם האמריקאים ומועצת השלום בעזה, הולך וטומן נתניהו את ידו וראשו יותר ויותר במתרחש בתוך הליכוד, שהחל לרחוש ולגעוש ככל שמתבהרת תמונת הפריימריז.
נתניהו מבין שחוץ מנושא הגיוס והחיבור עם החרדים, גם להרכב רשימת הליכוד יש משמעות עצומה. שבניגוד לחבורת הקיצוניים ההזויה של הדמוקרטים, שכוללת עורך דין שמייצג מחבלים ומתרים כספים לערביי העיירה הפלסטינית העוינת חווארה, לא יהיה לו אפילו יום אחד של חסד אחרי הצגת הרשימה, ושכלי התקשורת יעשו הכל כדי להמאיס אותה ולהצביע על חסרונותיה.
לכן דרש, וקיבל, שמונה שריונים. מספר עצום וחסר תקדים שייתן לו מרחב תמרון לתיקונים במידת הצורך. לכן עם שובו מארה"ב החל להיכנס בכל הכוח לענייני הפרוצדורות, העתירות, סעיף המחוזות שאושר ברוב דחוק, והוא לא ירפה עד שישיג את כל מבוקשו. בינתיים את שני הסעיפים שרצה - קיבל. שריונים ותקנון הפריימריז. אבל לא רק אותם.
במהלך המגעים להביא את אותם סעיפים לאישור ועידת המפלגה, הצליח לפרק את מה שעשוי היה להיות הדיל החזק ביותר בליכוד בבחירות הפנימיות הקרובות - דוד ביטן וחיים כץ. ממו"מ משותף עם שניהם, בחר ראש הממשלה לעבוד רק עם כץ ולהשאיר את ביטן מחוץ לתמונה. ביטן זעם והשתולל, אבל בסוף הפסיד. בסעיף המחוזות אומנם רק ב־5 קולות, אבל בשני הסעיפים שהיו לו באמת חשובים הביס אותו נתניהו ברוב עצום.
ההצבעה והערעור על סעיף ההצבעה של ריצת ח"כים במחוזות הסלים את היריבות בתוך הליכוד, כשביטן נאלץ לסמן לא רק את נתניהו כיריב, אלא גם את כץ. ההפרד ומשול צלח מעל למצופה. בתוך כל אלה הצליח נתניהו לגייס את כל בכירי המפלגה לתמיכה בהצעותיו בוועידה. אפילו טלי גוטליב תמכה בשתי הצעותיו החשובות, ויצאה נגד הצעת המחוזות שהייתה חשובה בכלל לחיים כץ.
שר הביטחון, יו"ר הכנסת, יריב לוין, ושאר השרים הבכירים הוציאו סרטוני תמיכה בהצעות ראש הממשלה, שהבהירו לכלל המתפקדים שבליכוד יש בעל בית אחד. אגב, לפחות לישראל כ"ץ זה כבר השתלם. כמה ממקורבי נתניהו לחצו עליו לתקוף את שר הביטחון על מה שנתפס כהדחת האלוף בלוט בשידור חי. בעבר לא היה מפספס נתניהו הזדמנות להפגין שריר מול כ"ץ, בטח כשמדובר בהגנה על אלוף בצה"ל המממש בהצטיינות את מדיניות הממשלה בנוגע להתיישבות ביו"ש, אולם הפעם נתניהו סירב.
אחרי שנים רבות בהן היה הציר המנצח בליכוד מונח בכיסם של הכ"צים, חיים וישראל, בבחירות האחרונות נפרדו דרכיהם של השניים, מה שהוביל בין היתר לצניחתו של ישראל שנדחק מהעשירייה הראשונה. האירועים האחרונים קירבו בין השניים, ועל פי המסתמן בפריימריז הקרובים יפעלו להחזיר עטרה ליושנה. הברית עם נתניהו, כולל ההחלטה לשגר את יועמ"ש המפלגה אילן בומבך להילחם על סעיף המחוזות בבית המשפט המחוזי, חיזקה את מעמדו של חיים כץ, ואילו התפקיד הרם משרת היטב מבחינה פוליטית את מעמדו של ישראל. חבירה קרובה שלהם תביא לכינונו מחדש של הציר החזק בליכוד, לפחות עד העימות הבא עם נתניהו, מה שעשוי להביא, שוב, את שיטת ההפרד ומשול לקדמת הבמה.