השבוע היה שוב ירי בתוך הנגמ"ש של גוש השינוי. כאילו משום מקום, התנפל אביגדור ליברמן על יאיר גולן בחמת זעם. "הבעיה שלי עם יאיר גולן שהוא ממש כאילו עובד מטה ההסברה של הליכוד. הוא כל יומיים מפנה לי את כל היישובים, הוא מקים מדינה פלסטינית. זה ממש משחק לידיו של נתניהו", אמר, וסיים במשפט שמסכם טוב מכל את הוויכוח ביניהם: "שישתוק. התרומה הכי גדולה שלו לניצחון".
ועל זה נאמר: והחכם בעת ההיא יסתום. מי שרוצה להנהיג מדינה לא יכול להרשות לעצמו להגיד כל מה שהוא חושב. התפקיד שלו הוא להגדיל את המחנה, למשוך אליו מצביעים חדשים ולא להבריח אותם, להבין מה מקרב אותו לניצחון ומה מעניק ליריב עוד יום של קמפיין על חשבונו. בפוליטיקה, לא פעם, דווקא המשפט שנשאר בגרון הוא זה שמכריע בחירות.
זאת בדיוק הבעיה של יו"ר הדמוקרטים. לא הדעות שלו, שאפשר להסכים איתן או לחלוק עליהן, אלא חוסר היכולת שלו להבין שלא כל עמדה חייבת להיאמר בכל זמן. פעם אחר פעם, דווקא כשהוא מצליח לבסס את עצמו כמנהיג, הוא פותח את הפה, מסיט את סדר היום מהמקומות שבהם האופוזיציה חזקה, ומחזיר אותו בדיוק למגרש שבו נתניהו מרגיש בבית. במקום לדבר על יוקר המחיה, על החטופים, על המילואימניקים, על הכלכלה או על הכספים הקואליציוניים, שוב כולם עסוקים במשפט האחרון שיצא לו מהפה.
וחבל, כי האיש עצמו הוא אדם ראוי. מפקד נערץ, לוחם אמיץ, פטריוט וציוני, שתרם למדינת ישראל יותר מרוב הפוליטיקאים שיושבים היום בכנסת. אף אחד לא יכול לקחת ממנו את הרזומה הביטחוני, את האומץ ואת תחושת השליחות. אבל קריירה צבאית מפוארת לא הופכת אדם לפוליטיקאי טוב. אלה שני מקצועות שונים לחלוטין.
גנרל מוביל אנשים לקרב, מקבל החלטות תחת אש ואומר בדיוק מה שהוא חושב. פוליטיקאי מוביל ציבור לקלפי, חושב כמה צעדים קדימה ושוקל כל מילה לפני שהיא יוצאת מהפה. הוא לא יכול לחשוב רק על הצדק שבדבריו, אלא גם על המחיר שלהם. כל משפט צריך לשרת מטרה אחת: להרחיב את המחנה. לא לספק עוד כותרת, לא לזכות בעוד מחיאות כפיים מהמשוכנעים, אלא להביא אליו עוד אנשים.
פתגם ערבי עתיק אומר שהכדור שנורה מהרובה והמילה שיצאה מהפה לעולם לא חוזרים. כל עוד האצבע עדיין לא לחצה על ההדק, אתה שולט בכדור. ברגע שהוא נורה, כבר אין דרך להחזיר אותו. אותו דבר עם מילים. כל עוד לא אמרת אותן, אתה מחליט אם ומתי להשתמש בהן. מרגע שיצאו מהפה, הן כבר מנהלות את סדר היום, את הכותרות, את ההסברים ואת הנזקים. המפקד המוערך לשעבר עדיין לא השלים את המעבר מהמדים לפוליטיקה. בשדה הקרב צריך לדעת מתי ללחוץ על ההדק. בפוליטיקה, הרבה יותר חשוב לדעת מתי לא. פעם אחר פעם הוא יורה מהר מדי, והכדורים שפוגעים הם לא ביריבים הפוליטיים שלו, אלא דווקא במחנה שהוא מבקש להוביל.
יכול מאוד להיות שהוא צודק. אבל צדק לבדו לא מנצח בחירות. בבחירות לא מחלקים פרס על צדקת הדרך. מחלקים מנדטים. מי שלא מבין את ההבדל הזה עלול למצוא את עצמו צודק, ערכי ועקבי, אבל בלי יכולת ליישם את כל מה שהוא מאמין בו.
בחירות לא מנצחים אם מדברים רק אל מי שכבר מסכים איתך. את הקולות האלה כבר יש לך. בחירות מוכרעות על ידי אנשים שמתלבטים, מצביעי מרכז ואנשי ימין רך שמחפשים אלטרנטיבה. אליהם צריך לדבר. אותם צריך לשכנע. ובעיקר, אותם אסור להבריח. כל אמירה על מדינה פלסטינית, כל דיון על פינוי יישובים וכל משפט שמאפשר לליכוד לצייר את גוש השינוי כגוש שמאל קיצוני, מרחיק בדיוק את האנשים שבלעדיהם אין שום סיכוי להחליף שלטון.
וזאת כבר לא מעידה חד פעמית. זה דפוס שחוזר על עצמו כבר שנים. זה התחיל ב"נאום התהליכים", נמשך במשפט על "תינוקות כתחביב", עבר דרך ההתבטאות על הציבור החרדי, ועכשיו הגיע הפיצוץ עם ליברמן. בכל פעם אותו מסלול. יו"ר הדמוקרטים אומר את מה שהוא חושב. הסערה מתפוצצת. אחר כך מגיעות ההבהרות. אחר כך כל המפלגה עסוקה בהסברים, ובינתיים הממשלה יורדת מסדר היום.
זאת הטרגדיה שלו. הוא לא מפסיד בוויכוחים בגלל שהעמדות שלו חלשות. הוא מפסיד בגלל שהעיתוי שלהן גרוע. הוא לא מאבד מנדטים בגלל שהוא לא מספיק חד. הוא מאבד אותם בגלל שהוא לא מספיק מאופק. בפוליטיקה, גם שתיקה היא כלי עבודה, ונראה שאת הכלי הזה הוא עדיין לא למד להשתמש.
מה שהופך את הסיפור למתסכל עוד יותר הוא שדווקא היום יש לדמוקרטים נבחרת מצוינת. גלעד קריב, נעמה לזימי, אפרת רייטן וחברי כנסת נוספים עובדים קשה, חושפים מחדלים, מקדמים חקיקה ונאבקים על נושאים שמעסיקים את הציבור. הם מנסים להרחיב את המחנה ולשכנע עוד ועוד אנשים שהגיע הזמן להחליף שלטון. ואז מגיע עוד משפט של היו"ר, וכל הזרקורים עוברים אליו. לא בגלל הישג פוליטי, אלא בגלל סערה שהיה אפשר למנוע בשנייה אחת של איפוק.
פוליטיקה היא קודם כול מקצוע של שליטה עצמית. לדעת לבלוע משפט, לדחות ריאיון, לא לענות על כל שאלה, ובעיקר להבין שלא כל מחשבה חייבת להפוך לכותרת. מי שלא שולט במילים שלו, נותן להן להשתלט עליו. מי שלא יודע לבחור את הקרבות שלו, מגלה מהר מאוד שהקרב בחר בו.
את היכולת להוביל לוחמים הוא כבר הוכיח מזמן. עכשיו הוא צריך להוכיח שהוא יודע להוביל מחנה. את הקרב על דעת הקהל לא מנצחים רק עם אומץ לב. מנצחים עם איפוק, עם תחכום ועם היכולת לזהות את ההבדל בין משפט שחייב להיאמר לבין משפט שעדיף להשאיר בראש.