"אם תפתח את קופת הקולנוע לפני שקיעת השמש במוצאי שבת - תירצח". זה היה תוכן מכתב האיום שקיבל קופאי קולנוע "אדיסון" בירושלים בקיץ 1950. במשטרה שיערו כי העומדים מאחוריו היו אנשי "נטורי קרתא". לא ברור אם היה זה אותו הקופאי כאשר שש שנים לאחר מכן, צבאו מאות מפגינים מ"נטורי קרתא", בראשות עמרם בלוי, על רחבת הקולנוע. המפגינים זעמו על פתיחת הקופה שעה לפני צאת השבת, פרצו אל תור רוכשי הכרטיסים, ניסו למנוע את המכירה והשמיעו קריאות בוז לעבר "מחללי השבת".
העימות הסלים במהירות, וכאשר נחלצו השוטרים להגן על מוכר הכרטיסים, התנפלו עליו כמה מהמפגינים ונשכו אותו בידיו עד שנזקק לסיוע. האירוע הסתיים בפיזור בכוח ובמעצרם של 15 מפגינים. קולנוע "אדיסון", שהיה מסמלי חיי התרבות של עיר הבירה, כבר איננו. 70 שנים ומאות מטרים בלבד מפרידים בין המקום שבו פעל לבין "קפה בסמטה". סערות השבת והמאבקים על צביונה של ירושלים כמעט לא השתנו - פרט למיקום ולמתעמתים.
בשבתות האחרונות ירושלים שוב רותחת. מוקד הסערה התורן הוא בית קפה שכונתי קטן שהחליט לפתוח את שעריו בסופי שבוע. המראות מחוץ למקום נראים כאילו נלקחו ממחזה תקופתי בלתי נגמר: מפגינים חרדים מגיעים, צועקים, מנסים לפרוץ פנימה ומוחים על חילול קדושת הבירה. מולם ניצבים תושבים חילונים המבקשים להגן על חופש הפרט ועל חופש העיסוק בעיר. זוהי סצינה נוספת במחזה שנמשך כבר כמעט מאה שנים.
הקרב העיקש על אופייה וצביונה של השבת הירושלמית החל כבר בימי המנדט הבריטי. בצהרי שבת חמה בתחילת יוני 1931, התגודדו אלפי אנשים, יש שהעריכו כעשרת אלפים, סביב מגרש הכדורגל של אגודת "מכבי" בירושלים. האווירה הייתה לוהטת וטעונה: מול קבוצת מכבי הירושלמית התייצבה קבוצת הכדורגל של העדה הארמנית בעיר, אך ההמון הרב שהקיף את המגרש מכל עבר לא נמנה על אוהדי הספורט. היו אלה בני הקהילה החרדית בעיר, שנזעקו למקום כדי למחות על חילול השבת, בעקבות מספר סופי שבוע שבהם נערכו משחקי כדורגל בעיר הקודש למורת רוחם.
הוועד הלאומי ניסה לתמרן ולפשר בין הצדדים, אך ללא הועיל. ראש הוועד הלאומי, יצחק בן צבי (לימים נשיאה השני של מדינת ישראל), ויחד עמו הרב אוסטרובסקי, חבר הוועד, נכנסו למגרש ממש והפצירו בשחקני מכבי לוותר על המשחק למען שלום בית. אך הספורטאים, שהיו מתוסכלים מהבקשות החוזרות ונשנות למנוע מהם פעילות בסופי שבוע בשם עידוד תרבות הגוף, דחו את הפנייה על הסף. בעיתון "דאר היום" נכתב כי "המכבים דרשו מהם להסתלק ולא להתערב".
המשחק יצא לדרך, אך כמעט שלא שוחק: אלפי המפגינים פרצו אל כר הדשא, ושוטרים בריטיים רכובים על סוסים הסתערו אל תוך ההמון. במקום התפתחו מהומות קשות, שבהן נעצרו ונפצעו מפגינים. הרב אוסטרובסקי זעם על התנהגות השוטרים, שלטענתו התנפלו כ"חיות טורפות" על מפגינים שרק קראו "אל תחללו את השבת", והבטיח לחברי מכבי כי "היהדות כולה תתקומם נגדכם ותקרע מכם את השם הקדוש 'המכבי'".
הדי העימות הקשה הותירו צלקות ביישוב העברי. העורך והסופר איתמר בן-אב"י כאב את המאורעות, ובעיתונו "דאר היום" הקביל את המתרחש למלחמת האחים שהביאה לחורבן בית שני, כשהוא מנסח זאת במילים חריפות: "לאחרי אלפי שנות נדודים ואחרי שנות תחיה, הנה נפל שוב בגורלנו פרי הקללה לימי קדמונותינו... חרפת ירושלים העברית במדניה". המאבק הפנים-יהודי בבירה אף הוביל לכך שאנשי דת נוצרים צילמו את המחזה כדי לשלוח את התמונות לעיתוני אירופה, בעוד העיתון "אל-ג'אמעה אל-ערבייה", שזוהה עם המופתי הירושלמי, קרא לציבור הערבי להחרים את "המכבים הציוניים המחללים את כבוד דתם" ולחבור ליהודים האורתודוכסים שנאבקים בהם. בהמשך אמנם נוסחה פשרה נקודתית שאישרה "לדרגל בשבתות" תחת מגבלות חמורות - ובהן אי-מכירת פתקאות וממתקים במגרש, אי-הגעת כלי רכב והגבלת המשחק לשעתיים בלבד - אך המאבק העקרוני לא הוכרע מעולם.
עם הקמת המדינה ולאורך העשורים הבאים נמשכו מלחמות השבת בירושלים. הסטטוס קוו, שנועד להסדיר את יחסי הדת והמדינה, עמד במבחן מתמיד והפך לכר נרחב של חיכוכים. בשנות ה-50 וה-60 הפכו כיכר השבת וכיכר גאולה הסמוכה למוקדי עימות קבועים. בשבתות רבות נרגמו באבנים מכוניות צבאיות, אמבולנסים ורכבים פרטיים, הוקמו מחסומים, ועוברים ושבים תמימים ספגו מכות נמרצות - כמו נער בן 16 שרכב על אופניים ב-1960 והוכה קשות, או סטודנט שעישן סיגריה בסמוך לכיכר ב-1954 והוכה עד לאיבוד הכרתו.
בשנות ה-60 עבר העימות סביב התחבורה בשבת אל רחוב שבטי ישראל וסביבת מעבר מנדלבאום, שחצץ בין שני חלקי ירושלים החצויה. בנובמבר 1963 דיווח העיתון "על המשמר" כי צעירים חרדים רגמו באבנים אוטובוס ומונית של תיירים שעברו ברחוב שבטי ישראל. עוצמת המחאה הייתה כה רבה, עד שבצעד חריג חרגו המפגינים ממנהגם ורגמו כלי רכב באבנים אפילו בימי חול, במחאה על החלטות הממשלה בנושא סידורי התנועה בשבת. באותם ימים בלט בשטח מנהיג "נטורי קרתא", עמרם בלוי, שצעד עם חסידיו ברחוב שבטי ישראל. ברחובות התפתחו תגרות יומיומיות: צעירות חילוניות ספגו קריאות "פריצעס", וילדים חרדים וחילונים ניהלו בשדות הפתוחים "קרבות אבנים" כשהם מצוידים במכסי סירים כמגינים, בעוד שבישיבות חבשו קסדות פלדה.
גם אחרי איחוד העיר ב-1967 נמשכו מלחמות היהודים. כתבת "על המשמר" דליה שחורי חשפה כי שורה ארוכה של רחובות המובילים לכיכר השבת ולמאה שערים נסגרו לחלוטין לתנועה בשבתות על ידי המשטרה והעירייה, מבלי שהנושא נדון או אושר במועצת העירייה וללא אישור משרד התחבורה. שר התחבורה יצחק בר-יהודה הודה כי סגירת הצירים נעשתה באורח בלתי חוקי, אך הרשויות, בראשות ראש העיר טדי קולק והמשטרה, העדיפו לקבוע עובדות בשטח ולהרגיע את הרוחות באמצעות סגירת רחובות שקטה ועוקפת חוק, כדי למנוע חיכוכים קשים בעיר המאוחדת.
המפגינים לא זכרו לראש העיר את אותה מחווה. באוקטובר 1983, בשיאם של עימותים קשים סביב המאבק על נסיעה בסופי שבוע בכביש רמות, הגיע טדי קולק לתפילת שבת בבית כנסת בשכונת הבוכרים. כשיצא מהמבנה, הוקף על ידי כ-200 חרדים שהפילו אותו ארצה, ירקו עליו והשליכו לעברו עגבניות ואבנים. המאבק סביב הכביש החל בסוף שנות ה-70 וכלל חסימות צירים, יידויי אבנים ומעצרים. באותם ימים נשמעו גם קולות פיוס נדירים, כמו זה של שר החינוך והתרבות זבולון המר, שיצא במאמר פומבי וקרא להימנע מאלימות: "אין מאבק למען השבת מתיר שפיכות דמים וגם לא חבלה גופנית... תקיפה אלימה היא מעשה רע ואסור, כפי שאסור חילול שבת". אך הרוחות לא נרגעו; בשנות ה-80 וה-90 עברו המאבקים לכביש בר-אילן, ובהמשך לפתיחת חניון קרתא בסופי שבוע.
כעת, כשההפגנות, הצעקות והעימותים הפיזיים מתרחשים מחוץ ל"קפה בסמטה", נרשם עוד פרק בהיסטוריה הירושלמית - היסטוריה של מאבקים, הפגנות, מעצרים, הסכמים פוליטיים וגלי אלימות בקונפליקט העמוק סביב צביון השבת בעיר וזהותה.