"האמריקנים יעשו את הדבר הנכון, אחרי שינסו את כל הדרכים האחרות"

אם נדמה למישהו שבכל הקשור למתיחות במפרץ הפרסי, אנו חיים בכל שבוע מחדש את הכותרות של לפני שבועיים, זה רק מפני שהזיכרון שלנו קצר: אנחנו חיים את הכותרות מלפני 85 שנים.

ווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה ואחד האנשים שידע לצמצם הוויה שלמה למשפט אחד קולע, אמר (כך לפחות מייחסים לו כמה מקורות) כבר אז, כי: "על האמריקנים אפשר תמיד לסמוך שייעשו את הדבר הנכון". אמר והוסיף: "אחרי שינסו כל אפשרות אחרת...".

טראמפ, למרות שיגעון הגדלות שלו, אולי אינו מגיע לקרסוליו של הנשיא רוזוולט, אבל אם להתייחס לאמירה ההיא של צ'רצ'יל, הרי שהוא נמצא עמוק בשלב שאפיין את ארה"ב לא רק בין ספטמבר 1939 עד דצמבר 1941, אלא גם מאוחר יותר, אחרי שהותקפה על ידי היפנים, אבל סירבה לפתוח "חזית שנייה" מול גרמניה הנאצית.

"האפשרויות האחרות" של טראמפ כללו עד כה השתתפות סמלית באקורד הסיום של המבצע הישראלי "עם כלביא", השתתפות מחייבת ומלאה הרבה יותר במבצע "שאגת הארי" - ומאז, בעיקר דיבורים שמקנים את התחושה (בעיקר לאיראנים, למרבה הצער) שארצות הברית הסתבכה במשהו שגדול עליה.

תכף נשוב למושג הזה "גדול עליה", לכל מי שמתקשה להבין כיצד יש משהו שגדול אפילו על המעצמה הגדולה בעולם - כלכלית וצבאית, אבל קודם כל קצת על הימים האלה, שבהם היא סופגת השפלה אחר השפלה.

טראמפ קיווה לניצחון מהיר. בבורותו הוא סבר שאיראן היא מדינת עולם שלישי, כזו שההשתלטות עליה תהיה מורכבת אך במעט מכיבוש ונצואלה. הוסיפו לכך את התכנית שיוחסה לבנימין נתניהו וראש המוסד דאז, דדי ברנע, להפלה מהירה של המשטר - וטראמפ פסע בעיניים פקוחות לתוך המלכודת הזאת.

מה שקרה מאז פשוט נשגב מבינתו, הפעם לא רק באשמתו אלא בגלל חוסר היכולת להתבונן במציאות המזרח תיכונית דרך עיניים מערביות. מבחינתו הוא היכה את האיראנים, הפציץ והשמיד. זה היה אמור לשפר את עמדותיו במשא ומתן על סיום הלחימה, רק שזה ב"אמריקנית" - באיראנית מדוברת זה נשמע אחרת לגמרי.

טראמפ, הנחוש שלא להסתבך יותר מדי - וקצת מבוהל נוכח שפל חסר תקדים מבית, בדעת הקהל האמריקאית - החליט לסגת עוד: עתה די לו אם ייפתח מיצר הורמוז (שנסגר רק בעקבות התקיפה האמריקנית!) למעבר חופשי של כלי שייט, מה שישמור על יציבות מחירי הנפט בעולם - ומבחינתו שטהרן תבצע מחווה סמלית בלבד בכיוון התפרקות-מרצון מנשק גרעיני.

לתדהמתו האיראנים דחו אפילו את ההצעה החלומית שהוגשה להם על ידי נציגיו, בכל פעם בנוסח אחר. הם לא רוצים את חבילת השטרות המרשרשים שהוא מנופף בה מול עיניהם, אלא להפך - מתגרים בו במדיניות שאם לצמצם אותה למשפט אחד, הרי שזה יהיה: "בוא, אם אתה גבר"...

נעצור לרגע כאן ונמתח קו ישיר מטהרן לעזה: בישראל מכירים כבר היטב את חוסר היכולת של האדם המערבי להבין את כללי המזרח התיכון. הם לא מבינים כיצד הישראלים, לכאורה "מערביים" ממש כמותם, לא מצליחים לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני המדמם באמצעות פשרה.

מבחינתם ניהול הסכסוך, כפי שמפרשת אותו ישראל גובל (במקרה הטוב) בפשעי מלחמה. אפשר ללהג עוד על מעורבותה העמוקה של קטאר בעיצוב התודעה של החלק הצפוני-מערבי של כדור הארץ, אבל האמת היא שיש לנו עם הקהל הזה מחלוקת עמוקה הרבה יותר.

לא רק עם האירופים והצפון-אמריקנים יש לישראל מחלוקת, אלא גם בתוך עצמה:

הפער בין מה שמוכנים אזרחי ישראל לעשות - ולהיות מסוגלים להביט בדמותם במראה, לבין מה שהם מוכרחים לעשות אם ברצונם להוסיף ולהתקיים בתוך אוקיאנוס של שנאה שאי אפשר לתחום בשאיפות פוליטיות-טריטוריאליות, הופך קשה מנשוא ללא מעט ישראלים, שרוצים להישאר חלק ממשפחת עמי המערב (די אם נביט בנתוני ההגירה השלילית, במספרם הגדל של העוזבים ובעיקר בפרופיל הסוציו-אקונומי שלהם).

טראמפ מתחיל להבין את מה שקשה אפילו לחלק מהישראלים לקבל: אתה לא יוצא למלחמה במזרח התיכון כדי לסיים אותה במשא ומתן "הגיוני" (הגיוני למי?), אלא רק כדי לנצח ניצחון מוחלט, שכן כל דבר שהוא פחות מזה הוא בגדר הפסד, אפילו תבוסה.

חמאס ספג מכה אחרי מכה מאז 7 באוקטובר? נכון מאוד, אבל האם זה הקנה לישראל ניצחון מוחלט? ממש לא. אפשר לקשקש עד מחר על היעדר אופק מדיני כתנאי הכרחי לסיום מוצלח של המלחמה, אבל האמת היא עצובה הרבה יותר - במעמדה הבינלאומי, אין לישראל יכולת לנצח ניצחון מוחלט בעזה מבלי להפוך למצורעת לפחות כמו צפון קוריאה.

בחזרה לטראמפ, שהופך מתוסכל מיום ליום: הוא מצהיר על חידוש המשא ומתן - האיראנים לועגים לו וברשת רצים "ממים" שמדמים אותו לתרנגול. הוא מאיים לפתוח עליהם את שערי הגיהינום - והם דוחקים בו להזדרז. הוא משעה תקיפה "הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה" - והם בתגובה משחררים סרטון של איך הכי כדאי להתנקש בחיי רעייתו ובנו...

לאן יוליך טראמפ את התסכול? קשה לדעת, בעיקר כי הדילמה שלו, בניגוד להצהרותיו הלוחמניות, היא אמיתית. יש לו יכולת לגרום לאיראנים נזקים דרמטיים בהפצצות מן האוויר, אבל המשמעות היא נזקים חמורים, ברכוש ובנפש, גם לבעלות הברית שלו - מסעודיה, כווית וקטאר ועד לישראל.

יש לו יכולת להיות אפקטיבי יותר על הקרקע, אבל המשמעות של פלישה קרקעית היא ארונות עטופים בדגלי ארה"ב (מאות? אלפים?). לך תסביר למה כל זה קורה, לאזרחים שנמצאים במרחק אלפי קילומטרים, באזורי זמן ובעיקר תודעה שונים לגמרי...

אז טראמפ מתפתל ומתפתל, מנסה ללכת צעד אחד בכל כיוון - ומיד נסוג בחזרה, מייחל לכך שהאיראנים יעניקו לו מוצא של כבוד (ליותר מכך הוא אפילו לא מצפה כרגע) ובתמורה ייענו כל דרישותיהם.

רק שהאיראנים לא רק שאינם מזדרזים, אלא מוסיפים התגרות בירי על התגרות מילולית, דוחקים אותו לפינה וגורמים לעוד מבוכה ובעיקר לכרסום במעמדה של ארה"ב ככוח העולמי החזק ביותר.

בישראל התקבעה כאקסיומה התזה שהאינטרס הישראלי הוא מלחמת גוג ומגוג בין ארה"ב לאיראן. האם זה כך? ממש לא בטוח. לא רק בגלל הנזק הישיר (מטילים ועד לעצירת הפעילות המשקית) שאנו עלולים לספוג, אלא בגלל שכל עוד אנו נסמכים על שולחנה של ארה"ב, אנחנו מסתכנים בכך שביום הפיוס הגדול שיגיע אחרי אותה מלחמה, תוזמן ישראל לסולחה בתפקיד הכבש.