הדחה בשידור חי: כך הפקיר ישראל כ"ץ את הביטחון למען הפריימריז

הייתי לוחם בינוני ומפקד טוב (כך לפחות אני חושב), אי שם בחטיבת הנח"ל של המחצית השנייה של שנות ה-90.

מניין הפער הזה בין "בינוני" ל"טוב"? הוא נובע, ככל הנראה, מיכולת משופרת לראות את נפש האדם ולהבין מה מניע אותה ואותו, זאת לעומת היכולת הבינונית להימרח על הרצפה עם רגע ההתקלות, להתגלגל אל מאחורי מחסה - ולהשיב אש מדויקת לעבר מקור הירי.

למה אני מצרף אתכם אל מסלול הפרט שלי? לא כדי שתלמדו ממני איך לדלג (עוד בטירונות הייתי יותר מאלה שהסמל שם על הגב שלהם מרגמה ושולח לרתק, מאשר ררנ"טיסט קל רגליים שהמ"מ מדלג בקלילות) אלא כדי לומר שאני מבין לליבם של חיילי גדוד צבר. הייתי שם.

מבין, אבל בשום אופן לא מקבל. ה"לא-מקבל" הזה תקף אפילו לאחר שמעניקים ללוחמים הוותיקים הנחה, לא בגין ותק אלא מתוקף הידיעה שהם, מרגע שסיימו את הכשרתם כלוחמים, נתונים ללחימה בלתי פוסקת, כולל היתקלויות שגבו מהם פצועים והרוגים.

צריך להצדיע להם, חובה לחבק את כאבם, אבל בשום אופן לא ניתן לקבל את העובדה שעשו דין לעצמם.

זר לא יבין זאת, אבל משמעת בצבא אינה חלק מרכזי בהוויה, אלא ההוויה עצמה. כל כולה מכוון לרגע שבו האינסטינקט החייתי שטבוע בכולנו יורה לנו להיצמד לקרקע בטוחה או להישאר מאחורי מחסה - ואז תשמע הפקודה: "קדימה להסתער!". מי שלא מבין את זה לא יהיה לעולם לוחם או מפקד אמיתי.

אם נדמה למישהו שזה מעניק פריבילגיה למפקדים, הרי שההפך הוא הנכון: זה מטיל עליהם אחריות כבדה הרבה יותר.

נכון שהחיילים מחויבים לציית להם בגלל דרגותיהם, אבל את האמון וההערכה שבלעדיהם לא ניתן לנצח בקרב, הם מוכרחים להרוויח. להרוויח בחיילות מעולה, ביכולת להבין את נפש האדם ובעיקר בכריזמה.

זה נכון לגבי כל מפקד, זה נכון שבעתיים לגבי מפקד בכוחות הלוחמים - ובין אלה, זה נכון במיוחד למי שנשלח לפקד על חיילים ותיקים. למה? כי (בערך) מקץ שנתיים בצבא מתרחש שינוי אצל לוחמים הוותיקים.

המש"קים ברובם כבר צעירים מהם (עם כל המשמעות הנלווית לתואר "צעיר" בצה"ל), הם מרגישים שועלי קרבות ותיקים, סופרים את הימים לקראת השחרור ועוטים פוזה של "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות".

מפקד חכם מתנהל בתוך מנעד הרגשות האלה בחוכמה, מבין את הרגישות, אבל לא נותן לה לרופף את המשמעת בכל הקשור למוכנות ללחימה.

הוא יודע מתי להניח יד חברית על הכתף ומתי לשלח בחייל, ותיק ככל שיהיה, מבט שאומר "אם לא תעשה עכשיו בדיוק מה שאני אומר, עוד תצטער". למרבה הצער את היכולת הזאת, שיש שיכנו אותה "כריזמה", אי אפשר ללמד בשום קורס.

מג"ד צעיר שמבקש להטמיע נהלים חדשים בגדוד, אפילו אם אלה חיוניים, לא שולף פטיש ומנתץ שלטים (גם אם הם מגונים).

להפך: הוא אולי מחזיק בידו אחת פטיש, אבל שומר אותה מאחורי הגב בעוד היד השנייה עובדת עם פינצטה. מפקד ששולף את הפטיש ומנסה להוכיח לחייליו שהוא יותר "מחורע" מהם, אינו מפגין אלא חוסר ביטחון.

ואף על פי כן ולמרות האמור לעיל, גם אם נעשו כל הטעויות האפשריות ברמת הפיקוד על גדוד צבר של גבעתי, מרד הוא בשום מקרה אינו אופציה - ונטישה המונית צריכה להיות מטופלת בחומרה, גם על רקע רצון של צה"ל להצטייר כאטרקטיבי בעיני מועמדים לשירות ביטחון כלוחמים.

מהמאהל של גדוד צבר נעבור לגדוד שקד, אפרופו הכומתות הסגולות, עליו פיקד פעם מג"ד צעיר בשם דדו בר כליפא.

בר כליפא צמח להיות מפקד החטיבה ואחר כך מילא שורה של תפקידים בכירים, לאורך ולרוחב, עד שהפך לראש אכ"א - ולפחות מאמש, גם מועמד פומבי לתפקיד אלוף פיקוד מרכז.

האלוף בר כליפא נקלע, שלא בטובתו לקו האש. לא האש שהוא מכיר משדה הקרב, אלא לאש שהיא אולי קטלנית פחות, אבל ערמומית הרבה יותר, כיוון שקשה לזהות בה את מקור הירי.

נניח לרגע לבר כליפא שאולי שמע על הכוונה למנותו תחת אלוף פיקוד מרכז המכהן, אבי בלוט ונעבור לחייל, מפקד וקצין לשעבר בגדוד 890 של הצנחנים, ישראל כ"ץ.

כן, גם למי שהפך את הנכלוליות לאומנות, מגיע שייזכרו לו חסד נעוריו - וכ"ץ היה צנחן לוחם, שאף שירת תחת אש כקצין במלחמת לבנון הראשונה, בטרם תלה את המדים.

דווקא משום כך היה חייב כ"ץ להבין את חומרת מעשהו אמש, עת הדיח בשידור חי (באולפן "הפטריוטים" בערוץ 14) את האלוף אבי בלוט והכריז על הכוונה למנות תחתיו את האלוף בר-כליפא.

מה שהכי נורא בסיפור הזה הוא שלא רק שכ"ץ חייב להבין את חומרת המעשה, אלא שמתעורר חשש שהוא יזם את התקרית כולה (סביב מעצר מנהלי של טל ינון דרדיק) כדי להביא את העניינים לרתיחה בדיוק ערב הפריימריז בליכוד, ככרטיס צהוב שנשלף במחצית הראשונה כדי להפוך לאדום בוהק בשלבי ההכרעה של המשחק.

מדובר באקט נואש של טירוף פוליטי שמכוון לא רק לפריימריז הנוכחיים בליכוד אלא למה שנראה מיום ליום יותר כמו "היום שאחרי" עידן נתניהו.

מפתה לחקור עוד קצת בנסיבות העניין ולשאול איך הפכה הליכוד ממפלגה שהייתה בית לימין ישראלי חילוני ומסורתי לשבויה בידי מתפקדים חרד"לים משיחיים, אבל אולי לא מגיע לשר הביטחון שננסה לפשפש במניעיו, במקום להתרכז בחומרת מעשהו.

האלוף בלוט, ככל שהדברים משתקפים בתקשורת, רחוק מאוד מדעותיי שלי. אלא שבניגוד אלי שאחראי רק למוצא פי (ומקלדתי) איני שוכח שלו יש אחריות על הגזרה הכי נפיצה ומורכבת שבכל גזרות הלחימה שבהן מעורבת ישראל, בוודאי מאז שוררת רגיעה-יחסית בעזה ובלבנון.

ניהול מה שמכונה "פיקוד מרכז" (ובעצם הכוונה ליהודה ושומרון) היא משימה מטורפת, שבה נאלץ האלוף הממונה לתמרן בין אזרחים, בין אמונות, בין מי שמוכנים ללכת עד הסוף עם אמונותיהם הדתיות ושאיפותיהם הלאומיות. הביטוי "סיר לחץ" יקטן מלתאר את המציאות המורכבת שאותה הוא אמור לשמור מבלי שתתפרץ.

אם לא די בכל אלה, עכשיו יש לבלוט חזית נוספת, אחרי שסכין ננעצה בגבו דווקא על ידי האיש שאמור להיות הגב שלו ומקור סמכותו, שר הביטחון - ואם בלשכת שר הביטחון נפלה שלהבת, מה יגידו לוחמי גבעתי?

מה לנו כי ניטפל לאלה שנוטשים בסיס ונשק תוך שירת "כל הקצינים למצ&ץ", כשהשר הממונה על מערכת הביטחון בישראל עושה מעשה גרוע פי כמה - ולא מתוך תסכול של מי שרואה לנגד עיניו את כבוד חבריו המתים נרמס (לכאורה) לנגד עיניו, אלא מתוך שיקולים קרים וצרים, שיקולים פוליטיים פנים-מפלגתיים?

זה נורא ואיום, זה חמור כל כך עד שהאלוף בר כליפא חייב לסרב למינוי (אם לא פומבית, לפחות מעשית). זה מחריד עד כדי כך שהרמטכ"ל חייב להתנהל עתה, במקביל לניהול כל גזרות הלחימה של צה"ל, על חבל דק - לא לצאת באופן רשמי מול שר הביטחון, אלא למצוא את הדרך לרוקן את הצהרתו מאמש מתוכן, מבלי להעז פנים כלפיו.

היה כי כן מתברר שבמקום שבו יש מקבלי החלטות שמוכנים למכור את ביטחון ישראל בעד כמה קולות בפריימריז (אשכרה ספסרות בחיי אדם, כי כל רגע שבו האלוף בלוט לא עוסק בפעילות מבצעית נטו, עלול לגבות מחיר דמים), נדרשים מפקדים בכירים לגלות סט תכונות שאותו אי אפשר להקנות בשום קורס פיקודי שעברו בחייהם.

דיברנו על האלופים בלוט ובר-כליפא, הנה נוסף עליהם רב אלוף אייל זמיר, האיש שנדרש עתה להניח עתה את ידו על כתפו של שר הביטחון המופקר שלו, אבל להבהיר לו שביד השנייה נמצא פטיש.