דקות לפני שנכנס לפגישת ההכנה לקראת המפגש עם דונלד טראמפ, עוד הספיק בנימין נתניהו לשמוע את הריאיון העוקצני שהעניק הנשיא האמריקני, בו תקף את ראש הממשלה על כך שפרסם את החומרים המודיעיניים הישראליים על המתרחש בהר המכוש לכל העולם, במקום להציג לו באינטימיות את הדברים במהלך פגישתם.
נתניהו נכנס ללחץ. במהלך פגישת ההכנה, מעידים אלו שהשתתפו בה, היה נראה ראש הממשלה מתוח ודרוך מהרגיל. בחוץ, בתקשורת הישראלית, כבר הכתירו את הפגישה הצפויה ככישלון קולוסאלי עוד בטרם החלה. שנתניהו אורח בלתי רצוי ועל המתיחות האדירה השוררת בין האישים.
הסימנים החיצוניים חיזקו את הנרטיב: בירידתו מהמטוס לא נפרש שטיח אדום למרגלותיו, כמקובל. הכניסה של נתניהו לבית הלבן הייתה מאחור, והפגישה עצמה הייתה ללא תקשורת וללא חלק בו הוא וטראמפ שוחחו בארבע עיניים.
מסימנים אחרים הם התעלמו באלגנטיות. החל מהעובדה שעל פי פרוטוקול הטקס הרשמי לא פורשים את השטיח האדום כשיורד גשם ואדמת האספלט של שדה התעופה רטובה. שלמרות שהפגישה לא הוגדרה ביקור רשמי אלא פגישת עבודה, קיבל ראש הממשלה את הבלייר האוס, מעון האירוח הרשמי של הבית הלבן. מה שנגיד וולודימיר זלנסקי שהיה גם הוא בבית הלבן באותו היום, לא קיבל.
וכן את העובדה הפעוטה שמדובר בפגישה השמינית של נתניהו עם טראמפ בתוך פחות משנתיים.
עוד פגישה תתקיים ככל הנראה בניו יורק בביקורו של ראש הממשלה בעצרת הכללית של האו"ם בין יום כיפור לסוכות, וכן פגישה שכנראה תתרחש על אדמת ארץ ישראל, בביקור של טראמפ לפני הבחירות. לא סופי.
נתניהו מכיר היטב את התקשורת הישראלית, ואת נטייתה לנפח כל דבר הבל לכותרת מרעישה, אך עדיין היה לא רגוע. אבל במהלך הפגישה עם הנשיא התבדה לחלוטין. אחרי 90 דקות יצא ממנה כמעט בדילוגים. למרות האילוצים הפוליטיים והאחרים, טראמפ היה מיושר לחלוטין. עמד באופן מלא בכל ההתחייבויות שנתן לישראל בנושא האיראני, ולא הפעיל אפילו גרם של לחץ בנוגע לזירות האחרות: עזה, לבנון וסוריה.
להיפך, הפגישה רק חיזקה את האחיזה של ישראל בשטחים שכבשה ברצועה ומעבר לגבול הצפוני. דבר אחד בטוח: המחויבות של טראמפ לכך שלאיראן לא תהיה יכולת להשיג גרעין לא השתנתה במיליגרם מאז יצא למבצע האווירי המשותף שאגת הארי וזעם אפי. זה מה שנתניהו יותר מכל רצה לשמוע. וזה בדיוק מה ששמע.
לסתום את האף ולבחור
גדי איזנקוט לא רגוע. באחד הראיונות השבוע אמר שלדעתו זה לא מוסרי שאדם עם תשעה מנדטים יבקש את ראשות הממשלה, כשיש מועמד אחר מאותו מחנה שמקבל הרבה יותר. דבריו כוונו לשניים: אביגדור ליברמן ונפתלי בנט.
בעוד שתמונת המפה המצטיירת היא שאיזנקוט הוא מוביל הגוש ואילו המפלגות של בנט, ליברמן ויאיר גולן הופכות למפלגות הלוויין - לא ליברמן ולא בנט הודיעו שיקבלו אותו כמנהיג המחנה. זאת למרות שהוא, איזנקוט, הצהיר באופן ברור, כשעוד בנט עבר אותו בסקרים, שיקבל כל הכרעה ויתמוך בבנט לראשות הממשלה אם יסיים בראש.
אבל איזנקוט ובנט הם לא אותו דבר. הם לא אותו סוג. והמניע של כל אחד מהם שונה והפוך. בעוד שהרמטכ"ל לשעבר מסתכל על ניצחון הגוש, הפלת נתניהו, הקמת ועדת חקירה ממלכתית והחזרת עליונות מערכת המשפט - בנט רק רוצה להיות ראש הממשלה.
הוא לא המתין 4 שנים מחוץ למערכת הפוליטית, ונהנה מ-30 מנדטים בסקרים לאורך שנים, רק כדי לגמור שר, בכיר ככל שיהיה.
הציניות וחוסר העכבות של בנט הביאו כמה מאנשי איזנקוט לחשש נוסף, קשה בהרבה, והוא שגם אחרי הבחירות, ולא משנה כמה מעט מנדטים יהיו לבנט, הוא ידרוש בכל זאת את ראשות הממשלה. ליברמן, באופן מסורתי, ממליץ לנשיא אחרי כל מערכת בחירות רק על עצמו. כך היה וכך כנראה יהיה גם הפעם. אבל בסוף הוא מתיישר.
אצל בנט זה סיפור אחר. הריקבון המוסרי והאובססיה הבלתי נשלטת לשלטון עשויה להביא לכך שבנט, על אף השתייכותו המובהקת לגוש האופוזיציה, מסוגל להודיע ברגע האחרון שבלי ראשות הממשלה הוא לא בא. שבניגוד אליהם יש לו אופציה אצל נתניהו - במידה שישלים לו את המנדטים החסרים להרכבת ממשלה.
האופציה הזאת מטריפה את איזנקוט. מדירה שינה מעיניו. הוא לא רוצה לתקוף ישירות את בנט. לדעתו, להגדיל את מפלגתו על חשבון מפלגות אחרות כמו הדמוקרטים, ישראל ביתנו וביחד זה הפתרון הקל. המטרה שלו היא לנסות להביא קהל אחר. מהימין. מתומכי נתניהו. מהימין הרך.
בעוד שבנט מחפש את הקולות האבודים במעוזים המסורתיים כמו בקיסריה ובשרון, איזנקוט לא טורח אפילו להגיע לתל אביב. שיצביעו לבנט, ליאיר גולן, זה לא ממש משנה. כדי לנצח הוא צריך את תושבי הצפון בדוב"ב ודלתון, את המושבים במרכז המזוהים עם הימין. לשם הוא מגיע. רק במקומות האלה הוא מסתובב.
את המודעות שלו מעבר לים לא תלה בבירות אירופיות בהן מסתובבים בקיץ טיילנים במסעות שופינג. אלא בקפריסין, באי המסיבות ושורצי הבריכות. הם הקהל אליו הוא מכוון. בלי שהתכוון הפך איזנקוט למבוגר האחראי בגוש המרכז-שמאל. זה שהבין שנטל שכנוע מצביעי הימין מוטל עליו. לא על אלה שצועקים באולפנים "אני ימין" - אבל כל הקמפיין שלהם מכוון לאנשי קפלן ודרי המרכז.
מי שעומד מול איזנקוט ומנסה לחסום מעבר של אנשי ימין אליו הוא מטבע הדברים נתניהו. הקמפיין הראשון עסק בחבירה הצפויה למנסור עבאס. בדיוק כפי שהיה בממשלה הקודמת. איזנקוט אפילו לא מכחיש שבכוונתו, למען השגת המטרה, לצרף אליו את רע"מ לקואליציה להדחת נתניהו.
הוא אפילו נפל בהשוואה הזויה בין יו"ר רע"מ ליוסף חדאד, המועמד לקבלת שריון בליכוד. כאילו ניתן להשוות בין ראש מפלגה שרק השבוע סירב בתוקף לקרוא לחמאס ארגון טרור, לבין מי שלחם ונפצע ב-7 באוקטובר כחייל צה"ל ומסביר את צדקתה של ישראל במלחמה בכל העולם.
אבל בליכוד מצאו כר פורה בהרבה לתעמולה נגד הממשלה בראשות איזנקוט. בעוד שלגבי רע"מ יכולים בנט, ליברמן ואחרים בגוש להכחיש שילכו איתו, ואולי גם יהיה מי שיקנה את השקר הברור הזה, לגבי הדמוקרטים אין שום חולק שהם חלק בלתי נפרד מממשלת השמאל הבאה שתקום במידה של ניצחון הגוש ההוא בבחירות.
ואחרי הפריימריז בדמוקרטים - המלאכה קלה למדי. בזה אחר זה התייצבו קיצוני המפלגה, שהמרחק בינה לבין דמוקרטיה הוא כמו המרחק בין כדור הארץ לירח, והתחייבו לפנות יישובים, לקדם נסיגה ביהודה ושומרון, ואפילו לחסום מטיילים שינסו להגיע לחבל ארץ נחלת אבות.
לא זו אף זו, גם אחרי פיגועים רצחניים של ערבים גזעניים ושטופי שנאה, העדיפו חברי הדמוקרטים להאשים את ה"טרור היהודי". איזנקוט, שמנסה להתרחק מדעות מעין אלו כמו מאש, לפחות במהלך הקמפיין, מורט שערות מייאוש כשאלה המסרים שהוא שומע משותפיו העתידיים, ושאין לו שום יכולת לממשלה בלעדיהם.
בליכוד הבינו את הפוטנציאל והחלו לתקוף. להעביר את המסר, שמבחינת המציאות אגב אין מדויק ממנו, איך תיראה הממשלה הבאה, והקבינט המדיני-ביטחוני הבא, כשהחבורה הזאת תמלא את כיסאותיו בהמוניה.
כשתגיע ההפנמה, גם בקרב אנשי הימין שסולדים מהממשלה הנוכחית ומועמדיה, לא תהיה להם ברירה אלא לסתום את האף ולבחור באחת המפלגות בה. האיום הממשי שיאיר גולן יהיה שר הביטחון או השר לביטחון הפנים, ודמויות שוליים מסוכנות כמו נעמה לזימי, גבי לסקי, גלעד קריב ויאיא פינק יישאו תפקידים בכירים בממשלה ובכנסת - מציאותי וריאלי. אלה לא איומי סרק. זו אזעקת אמת.
הרונאלדו הבא
למרות המצב בסקרים, כולל אלה שאינם של ערוץ 14 ומומו פילבר, נתניהו מסרב להיכנס ללחץ. הכל פתוח לפחות עד שכל המועמדים יתייצבו על המגרש. אחד מבכירי הליכוד שנכנס לחיים הפוליטיים בקמפיין הבחירות של 2015 נזכר השבוע כי כשהגיע, הליכוד עמד על 22 מנדטים בסקרים המיטיבים, ו-18 בגרועים שבהם.
המפלגה היריבה, המחנה הציוני של ציפי לבני ובוז'י הרצוג, נשקה באותו זמן ל-30. זה היה נראה כמו קרב אבוד. אבל הסוף ידוע. הליכוד קיבלה 30 מנדטים, המחנה הציוני 24, וגוש הימין כולו 67. ידוע שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר, אבל מבחינת נתניהו זה אפילו לא התחיל.
ראש הממשלה היה מאוד רוצה לראות כמה מהמועמדים שבינתיים בוחנים את השטח ולא מודיעים סופית על מועמדותם, מקבלים החלטה - כדי לטמון ידיו עמוק בביצת הימין ולהנדס את הרשימות כך שהגוש יגיע באופן אופטימלי לבחירות. הוא, כמו אחרים כולל מהצד השני, יודע שעל המפה צריכה לקום מפלגת ימין חדשה כדי להבטיח את הניצחון. נכון לעכשיו אין שום עניין או יכולת ליצור חיבורים ולהנדס הנדוסים.
עד שעופר וינטר, גלעד ארדן, דדי שמחי ואחרים לא מודיעים סופית על מועמדותם, נותנים שם למפלגתם ומתחילים לצרף אנשים לרשימתם, אף אחד לא באמת יודע מה כוחם האמיתי. נכון לעכשיו כל אחד מהשמות הנ"ל משוכנע שהוא הרונאלדו הבא. רק בהמשך יגלו רובם שהם לא יותר מאייל ברקוביץ'. ואז, ברגע הזה, יוכל נתניהו להיכנס לתמונה. לצרף, לחבר, או למי שיתעקש וייקח קולות לפח - לחסל פוליטית.
הקרב על "הקול הרוסי"
איום אחד משמעותי על נתניהו היא מפלגה שלא תהיה בשליטתו ולא סרה למרותו. כאלה שלא מחויבים לגוש הימין אלא בכלל להפלתו. כל אלה הטוענים היום שלא יעניקו לו את האצבע ה-61 לממשלה, אלא "יכפו אחדות", מילות קוד לממשלה בראשות איזנקוט, הם אלה שעשויים להתפתח לצרה מבחינתו ואפילו לאובדן השלטון. ביניהם יועז הנדל, חילי טרופר, בני גנץ, יולי אדלשטיין ואולי גם גלעד ארדן. מווינטר, משה פייגלין, דדי שמחי ואמיר אביבי הוא חושש הרבה פחות.
בתוך כל אלה עולה הקרב גם על הקול הרוסי. בנוסף לקהל הוותיק והידוע, חלקם הולכים עם ליברמן ואחרים עם מפלגות אחרות. בימין ובשמאל ישנו קהל רוסי חדש שאיש לא יודע למי יתנו את קולם. מדובר בכ-2 מנדטים של עולים חדשים שברחו לישראל בעקבות המלחמה בין רוסיה ואוקראינה.
הבחירות הקרובות יהיו עבורם הבחירות הראשונות בישראל. בבחירות צמודות כשכל מנדט נחשב, גם העולים החדשים מאוד האלה, הפכו לקהל מטרה. בכל המפלגות יש נציגות רוסית כזאת או אחרת, ואחרי פרישתו של יולי אדלשטיין מהליכוד, נותר זאב אלקין המועמד היחיד במפלגת השלטון.
אבל כדי שתהיה נציגות רוסית בליכוד, אלקין צריך לעבור פריימריז. הוא לא שוריין ומקומו לא מובטח. אומנם 2,500 המתפקדים שהביא גדעון סער לליכוד על פי הסכם מיזוג המפלגות בין תקווה חדשה והליכוד יתמכו בו, אבל הקרב עוד פתוח. השבוע נרשם אלקין לפריימריז ברשימה הארצית ולא במשבצת העולים. אבל הרשימה שם צפופה ומספר המועמדים עולה בהרבה על המקומות הפנויים בה.
אלקין בטוח שיוכל לתת פייט רציני לקמפיין "הקול הרוסי" של ליברמן ובטח של המפלגות האחרות, לרבות של אדלשטיין - אם הלה יחליט להתמודד. השאלה הגדולה היא אם חברי הליכוד שיגיעו להצביע יהיו משוכנעים כמוהו וישבצו אותו במקום ריאלי ברשימה.
אוחנה מתבונן בסיפוק
אל מול התסכול בימין מהמאבק לצמצום שליטתה של מערכת המשפט, בהסתכלות כוללת אפשר לקבוע שלא מעט הישגים הביאו לשינוי ביחסי הכוחות בין הרשויות. יש עוד אומנם המון עבודה והמערכת רחוקה מלהיות מתוקנת, אבל הצעדים הראשונים נעשו ובמיוחד התודעה הציבורית בנחיצותם - דבר שלא היה בכלל על הפרק בשנים האחרונות.
בבחירות 2019 סבב א', התקשר ראש הממשלה לאחד מבכירי הליכוד עמו נוהג להתייעץ רבות, ושאל אותו במה כדאי להתמקד בקמפיין הבחירות. הבכיר ענה חד-משמעית: מערכת המשפט. צריכים להבטיח רפורמה מקיפה שתאזן את כוחו של בג"ץ.
נתניהו התחלחל. למרות שהחקירות בעניינו כבר הגיעו לשלב מתקדם והוא ראה במו עיניו את הריקבון והשחיתות שפשתה במערכת, ראש הממשלה לא חשב שזה נושא שיביא להצלחה בבחירות. אף אחד לא יודע על מה מדובר, אמר. זה יהיה קמפיין בניוטרל. עד היום משוכנע אותו בכיר שנתניהו טעה.
היום, שבע שנים אחרי, כבר לאף אחד בימין אין ספק שמערכת המשפט היא נושא מרכזי. לא רק בליכוד, אלא בימין כולו. איתמר בן גביר כבר הבטיח שלא יישב בשום ממשלה עד שתודח סופית היועמ"שית. אריה דרעי גם הספיק כבר לחמם מנועים כשתקף בחריפות את גלי בהרב מיארה ובג"ץ, ובהמשך יאמרו דברים דומים גם בצלאל סמוטריץ' ומועמדי הציונות הדתית.
יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, כמי שעומד בראש הרשות המחוקקת שעמדה בחזית המאבק להחלשת מעמדה המופקר וחסר הפרופורציה של הרשות השופטת, יכול להסתכל אחורה בסיפוק לא מבוטל. גם הכנסת ככנסת, וגם הוא באופן אישי, עשו לא מעט פעולות למען התיקון הדרוש, ולא פעם הצליחו.
כך למשל, שבניגוד לראש הממשלה שקרא ליצחק עמית "נשיא בית המשפט העליון", סירב אוחנה לקבל זאת ולא הזמין אותו לטקסים הרשמיים, למרות שהפרוטוקול מחייב זאת. שיא המשבר היה בביקורו של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בארץ, שתוכנן לנאום בכנסת, אולם חברי האופוזיציה הכריזו על מרד וקבעו שיחרימו את הישיבה אם יצחק עמית לא יוזמן.
ההודים נבהלו. בטלפון בהול לאוחנה הציעו שבמהלך ביקורו בישראל יוסר הנאום המתוכנן בכנסת מלו"ז הביקור. זה לא יהיה מכובד שינאם מול מליאה חצי ריקה, אמרו לו. אוחנה הרגיע אותם. המליאה תהיה מלאה עד אפס מקום, הבטיח להם.
הוא לא מצמץ מול יצחק עמית או איומי האופוזיציה, ופשוט הזמין חברי כנסת לשעבר לבוא ולתפוס את המקומות הריקים במליאה. לא פחות מ-50 ח"כים הגיעו לבניין והוכנסו כלאחר כבוד למליאה שפתחה להם את שעריה בהוראת היו"ר. האירוע היה מכובד ומודי היה מבסוט עד הגג. יצחק עמית נשאר בחוץ.
אבל זה כלום לעומת החלטתו של אוחנה שלא לקיים את החלטת בג"ץ, כשסירב לקיים הצבעה חוזרת לתפקיד מבקר המדינה. "הכנסת אמרה את דברה", אמר להם ולא נכנע לשום לחץ שיביא להצבעה חוזרת, כולל של מיכאל ראבילו שנבחר לתפקיד ואנשיו של ראש הממשלה שסברו שניתן יהיה לנצח גם בהצבעה חוזרת.
רבים זוכרים לאדלשטיין את סירובו לקיים את הוראת בג"ץ לאפשר הצבעה נוספת לבחירת יו"ר הכנסת שהייתה מביאה להדחתו. אדלשטיין הודיע כי הוא מסרב לקיים את ההחלטה, כעיקרון, וכשמירה על מעמדה של הכנסת, אולם במקביל מסר את התפטרותו. שתפוח האדמה הלוהט יתגלגל לבא אחריו.
היה זה מהלך חסר תקדים מצד אחד, אולם מאידך, ולמען האמת הייתה זו כניעה מפוארת. אדלשטיין איבד את תפקידו בגלל אותה החלטת בג"ץ למרות שלא מילא אותה. אוחנה, לעומתו, עמד איתן. צפצף על בג"ץ, אבל נשאר בתפקידו. למרות שלא כיבד את ההחלטה השיפוטית לקיים בחירות למבקר המדינה, משמש אוחנה יו"ר הכנסת עד עצם היום הזה.