"​משחקי מילים" ברצועת עזה: הפער המסוכן בין התרגום במערב למציאות בערבית ביחס לחמאס

​הלילה (שישי) נשטפה הזירה הציבורית בדיווח דרמטי: חמאס הסכים להתפרק מנשקו ומשלטונו במסגרת מתווה 20 הנקודות של ממשל טראמפ. התזמון, החופף (עדות לסוג של מהלך מתוכנן ממעל) לאישור העקרוני של ממשלת ישראל מהשבוע שעבר לכניסת כוח הייצוב הבינלאומי (ISF) לרצועה, מייצר רושם חגיגי של נקודת מפנה היסטורית.

​אלא שמבט מעמיק אל שפת המקור-אל הטקסטים וההתבטאויות של הנהגת חמאס בערבית-מגלה פער מסוכן בין הציפיות במערב לבין המציאות בשטח. לפני שחוגגים את "פירוק ארגון הטרור", כדאי להתעכב על המונחים והאותיות הקטנות.

​כשכלי תקשורת מערביים וישראלים מדברים על Disarmament, כלומר, "פירוק מנשק", בחמאס מתייחסים למילה "נזע אל-סלאח" (نزع السلاح), כלומר, פירוק מוחלט, כאל קו אדום וכמונח שמבטא כניעה, שאין לקבלו. תחת זאת, בכירי הארגון משתמשים בערבית במונחים זהירים ומחושבים בהרבה: "תג'מיד אל-סלאח" (تجميد) קרי הקפאת הנשק, או "תח'זין אל-סלאח" (تخزين), קרי אחסון הנשק.

חובה להפנים - מבחינת חמאס, הנשק נתפס כ"נשק לאומי לגיטימי". המקסימום שהארגון מוכן להציע תחת מנופי הלחץ הנוכחיים הוא הסטת הזרוע הצבאית מהמרחב הציבורי הגלוי והעברת "האחריות הפורמלית" לנשק או אחסונו לידי מנגנון פלסטיני מוסכם, תוך שמירה על זיקה, בעלות ונגישות של הארגון אליו.

לפחות לפי המינוחים בערבית, אין כאן כוונה למסור את הנשק לכוח בינלאומי, להשמידו, או לפרק את תשתיות הייצור. יש כאן כוונה ברורה לשמור יכולות "על אש קטנה" ליום פקודה.

​פער זהה בולט גם בסוגיית "ויתור על השלטון". חמאס אמנם מביע מוכנות להזזת דרג השרים וההנהגה הפוליטית לטובת ממשלת טכנוקרטים עצמאית, אך הוא נאחז בציפורניים במערך הביצועי בשטח.

​הוא דורש להשאיר את עשרות אלפי הפקידים, השוטרים ועובדי המנגנונים האזרחיים שמונו מטעמו מאז 2007 על כנם, תוך דרישה שהקרן הבינ"ל לשיקום הרצועה היא שתממן את משכורותיהם. המשמעות ברורה: העברת העול הכלכלי לקהילה הבינלאומית, תוך השארת השליטה האפקטיבית ברחוב העזתי בידי אנשי הארגון.

​

​המהלך הישראלי-אמריקני הנוכחי נועד לחתוך את הסטטוס קוו ולהציב את חמאס בדילמה. הוא נשען על השחיקה הצבאית הנמשכת והסיכולים השיטתיים והרצופים של בכירי חמאס ברצועה מדי יום. כמו כן, הוא נשען גם על הלחץ שמפעילה כניסתו הצפויה של כוח הייצוב הבינ"ל לרצועה, והפוטנציאל לעימות עימו, ויחד עימו גם עם כל הקהילה הבינ"ל והאזורית.

חובה לומר - המתווכות עצמן רואות את המהלך בעיניים שונות: סביר ש​מצרים מעוניינת בפירוק אמיתי של היכולות הצבאיות הגלויות, מחשש מזליגת אי יציבות ומזיקת חמאס ל"אחים המוסלמים". ​קטאר מעדיפה מתווה גמיש בהרבה, שבו חמאס ישתלב במוסדות הנהגה פלסטינים עתידיים וישמור על כוחו החברתי והפוליטי.

​מעבר לכך, בזירה הערבית עולה החשש כי דחיקת חמאס מהשלטון האזרחי נועדה לנטרל את יכולתו להתנגד למהלכים נרחבים של הזזת אוכלוסייה לצורכי שיקום ותשתיות.

​כדי לא ליפול במלכודת המושגית של חמאס וכדי שהמהלך המדיני ישרת את ביטחון ישראל, חיוני שמקבלי ההחלטות לפעול לפי מספר עקרונות ברורים.

​עמידה דווקנית על המינוח הערבי "נזע" ולא על "תג'מיד": ישראל חייבת להבהיר לאמריקנים ולמתווכות כי שום הגדרה של "הקפאה" או "אחסון" אינה כבילה. הסדר ביטחוני חייב לכלול מנגנוני איסוף, השמדה ופיקוח הדוקים על נשק כבד וקל ותשתיות ייצור, לצד מניעת סמכויות אכיפה מזרועות הטרור ברצועה.

הליכי סינון עמוק של הפקידות האזרחית: אין לאשר העברה של סמכויות שיטור או ניהול אזרחי לידי מנגנוני חמאס הקיימים גם אם הם לבושים בלבוש אזרחי או בחלוקי רופאים. יש להתנות את כניסת כוח הייצוב הבינלאומי ותקציבי השיקום בביצוע תהליך סינון אזרחי בכל מנגנוני הניהול ברצועה.

חיוני להימנע מהצהרות חגיגיות על הפסקת לחימה ארוכת טווח לפני שמיושמים צעדים בפועל. כל שלב במתווה חייב להיות מותנה במדד אמפירי ובר פיקוח בשטח.

בשורה התחתונה, השימוש במונח "פירוק מנשק" בדיווחים בעברית הוא תרגום מגמתי (אופטימי) של הצעות חמאס ל"הסדרה של הנשק" ולהותרת הפקידות החמאסית על כנה.

סביר שלקחים מהעבר הופקו, ובכל זאת חיוני לשאול מה יעלה בגורלם של כל מחזיקי הנשק ברצועה שלפתע ימצאו עצמם "מובטלים" (לכאורה). נכון יהיה ליישם לגביהם את מודל ערפאת בבירות (1982) - הגלייה או הפרדה מוחלטת בינם לבין הציבור בעזה. אם לא כן היא עלולה למצוא את עצמה תחת נשיא אמריקני אחר, מול ארגון ששימר את יכולותיו והפעם תחת חסות בינלאומית.

הכותב הוא סא"ל (מיל') עמית יגור, לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון של צה"ל, ובכיר במודיעין זרוע הים.