האמריקאי הממוצע לא מתלהב מחזרה למלחמה באיראן על מלא, הוא בעיקר רוצה לשלם פחות בתחנת הדלק. עבור הנשיא דונלד טראמפ, זו אחת הסיבות לכך שההכרעה לגבי איראן מורכבת הרבה יותר מכפי שהיא נראית כלפי חוץ.
בימים האחרונים פורסמו בארצות הברית כמה סקרים שהציגו תמונה מדאיגה מבחינת הבית הלבן: לפי סקר Economist/YouGov, שיעור התמיכה בטראמפ ירד ל-34% בלבד - הנתון הנמוך ביותר מאז חזר לבית הלבן. במקביל, 62% מהאמריקאים אינם מרוצים מתפקודו ו-63% סבורים שהמדינה נמצאת בכיוון הלא נכון. גם סקרים נוספים של Pew, וושינגטון פוסט, פוקס ניוז ורויטרס מצביעים על כך שטראמפ נמצא מתחת ל-40% תמיכה.
ברקע עומד גם הקיפאון מול איראן, ללא קשר לתקיפות הלילה. טראמפ ממשיך להבטיח פעם אחר פעם כי המשבר יסתיים במהירות וכי מחירי האנרגיה ירדו באחת, אולם בינתיים המציאות מורכבת יותר. המגעים עם טהרן אינם מבשילים להסכם ולפי בכירים בממשל - אינם מתרחשים כלל, ואיראן אינה מראה סימני כניעה.
דווקא בתדרוך החריג שקיים השבוע גורם מדיני בכיר לאחר ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בוושינגטון, ניתן היה להבין שגם בירושלים מודעים היטב למגבלות הפוליטיות של טראמפ: לדברי הגורם, הנשיא בחן מול נתניהו שלוש חלופות: חתימה על הסכם חדש עם איראן, המשך הלחץ הכלכלי או החרפת הפעילות הצבאית. הוא הדגיש כי טראמפ בוחן כל אחת מהאפשרויות באופן ענייני, תוך התחשבות לא רק בשיקולים הביטחוניים אלא גם בהשלכות על הכלכלה האמריקאית ועל השווקים.
מבחינת טראמפ, אלו אינם שיקולים נפרדים. מחירי הדלק, שוק האנרגיה והאינפלציה הם מהנושאים שמעסיקים את הבוחר האמריקאי הרבה יותר מאשר שאלת העשרת האורניום בפורדו או הצנטריפוגות המוחבאות בהר המכוש.
כל האופציות על השולחן
זו גם הסיבה שטראמפ מקפיד בשבועות האחרונים להציג את עצמו כמי שפועל למנוע מלחמה רחבה, גם כאשר הוא ממשיך לאיים במלחמה רחבה (כן זו לא טעות סופר, הכל במקביל) על איראן ולהדגיש שכל האופציות מונחות על השולחן. מבחינתו, הצלחה תהיה הסכם שיוצג כהישג אמריקאי - ולא עימות ממושך שעלול לייקר את מחירי האנרגיה ולפגוע בכלכלה.
מנגד, גם ויתור נתפס כבעייתי. כל עוד איראן ממשיכה לעמוד על עמדותיה, טראמפ נדרש להסביר לציבור מדוע המשבר נמשך, למרות הבטחותיו כי ניתן יהיה לפתור אותו במהירות. במובן הזה, ייתכן שהאתגר הגדול ביותר של טראמפ אינו דווקא המשא ומתן עם איראן, אלא המשא ומתן עם הציבור האמריקאי.
ככל שאחוזי התמיכה שלו נשחקים, כך מצטמצם גם מרחב התמרון שלו לקבל החלטות דרמטיות בזירה הבינלאומית. עבור הנשיא, כל צעד מול טהרן הוא כבר מזמן לא רק החלטה ביטחונית - אלא גם החלטה פוליטית פנימית וכנראה שלא משנה כמה הוא יגיד שבחירות האמצע לא מעניינות אותו.