נתניהו נשאל על בתו וניסה להציג תמונה משפחתית. הגוף שלו בגד בו

כולם דיברו על הבת, אבל הפליטה הפרוידיאנית של ראש הממשלה בנימין נתניהו חשפה משהו מעניין הרבה יותר. מאז שפורסם הקטע הזה מהפודקאסט של אבי שושן, התיבה שלי התמלאה בעשרות פניות. הציבור זיהה שמשהו שם מתוח, לא טבעי, והנורות האדומות נדלקו מיד. אבל בזמן שכולם התמקדו בשאלות הישירות על בתו של ראש הממשלה נועה רוט, דווקא רגע קטן, כמעט בלתי מורגש, חשף את הסיפור האמיתי.

כשנתניהו נשאל על ילדיו, הוא אומר תחילה "בת ובן" - ואז ממהר לתקן ל"בנים". אבל שימו לב מה קורה לגוף שלו בדיוק בשנייה הזו: ברגע בו המילה "בנים" יוצאת לו מהפה, העיניים שלו נעצמות בחוזקה והראש מוסט הצידה.

בפסיכולוגיה ובניתוח התנהגותי, שילוב בין פליטת פה מילולית לבין עצימת עיניים והסטת ראש ברגע התיקון מעיד על דיסוננס פנימי עמוק. מעין מנגנון של "חסימה חזותית" שמנסה למחוק או להסתיר מחשבה או רגש מורכב. פרויד היה חוגג על התיקון הזה.

נתניהו אולי ניסה להציג תמונה משפחתית שגרתית, אבל הגוף שלו בגד בו והציף תחושת אי-נוחות שמעלה שאלה מסקרנת לא פחות: האם המורכבות הרגשית שנתניהו נושא איתו נעצרת רק ביחסיו עם בתו, או שמא מסתתרת שם מערכת יחסים מורכבת וטעונה לא פחות דווקא מול אחד מבניו?

והדרמה הזו רק הולכת ומסלימה כששושן מסרב להרפות, ומתעקש ללחוץ בדיוק על הנקודה הכי חשופה: מערכת היחסים המורכבת עם נועה.

ברגעים האלה, נתניהו מנסה לשלוף את התסריט הידוע מראש. כמו פוליטיקאי מנוסה ומשופשף, הוא מנסה לבצע הסטה מהירה של הדיון. לחלץ את עצמו מהפינה האינטימית והכואבת, ולברוח היישר אל המגרש הביתי והמאובטח שלו: הרדיפה התקשורתית, הקיפוח, והקרב הפוליטי.

אלא שהפעם השריון הזה פשוט מתפרק. ככל שהמראיין מתעקש להחזיר אותו אל האמת המשפחתית, הטקסט המתוכנן של נתניהו קורס. המילים אולי מנסות לייצר מסך עשן מחושב, אבל הגוף שלו? הגוף שלו צועק את מה שהפה מנסה נואשות להסתיר.

כשראש הממשלה נשאל האם הוא ובתו נועה נפגשים, הוא משיב "בחגים, לפעמים" - המילים אמנם מנסות לשדר שגרה, אבל הגוף מגיב אחרת לגמרי.

הוא מוציא: "לא" רפה, וכמעט מתחמק. באותה שנייה בדיוק מתרחש אלמנט פיזיולוגי מרתק: נתניהו מוריד את הצוואר והראש פנימה, בתנועה שמזכירה צב שמושך את ראשו לתוך השריון.

מבחינה נוירו-ביולוגית, מדובר בתגובת הישרדות אוטומטית שמופעלת על ידי בלוטת האמיגדלה, שהיא המרכז הרגשי במוח האחראי על זיהוי איומים. מחקרים בתחום התקשורת הלא-מילולית והנוירופסיכולוגיה מראים כי בעת חוויית איום רגשי עמוק, הגוף מפעיל רפלקס הגנתי של הסתרת הצוואר, האזור שבו עוברים העורקים והוורידים החיוניים לחיים.

זהו אינו סימן לשקר, אלא עדות לכך שמדובר בנושא שמאיים עליו רגשית ברמה העמוקה ביותר. מיד לאחר מכן, בניסיון לחלץ את עצמו מההצפה הזו, הוא בורח אל "הזון הפוליטי" ומנסה להסיט את השיחה לענייני המלחמה וחוסר הזמן, תוך עצימת עיניים והסטת ראש הצידה: תנועות שחשופות פער בין הצידוק המחושב שהוא מציג לבין האמת הרגשית הפנימית שלו.

ואז מגיעה השאלה על הנכדים. שושן ממשיך ללחוץ ושואל למה התקשורת מציגה נתק אם עושה רושם שהם נפגשים כמו כל משפחה נורמלית. נתניהו אמנם משיב "לא, אנחנו נפגשים מעת לעת", אבל ברגע המענה הפיזיולוגיה שוב בוגדת במלל.

המבט שלו צונח מטה והעיניים נסגרות ארוכות. בספרות המחקרית, השילוב של השפלת מבט ועצימת עיניים ממושכת בזמן מתן תשובה אינו מעיד בהכרח על שקר מתוכנן, אלא על דיסוננס עמוק: ניתוק חזותי אקטיבי שנועד לחסום את המציאות הלא-נעימה ולהסתיר את הפער בין ההסבר החיצוני לבין התחושה האמיתית שמתחוללת בפנים.

ואז הגיע הרגע הבא, בו שושן נוגע בפצע פתוח ורגיש עוד יותר - הנכדים. כשהוא שואל האם הנכדים יודעים מי זה "סבא ביבי" והאם הם פוגשים אותו, נתניהו משיב בחיוב, אך הפרצוף שלו מספר סיפור שונה לחלוטין.

לצד הסטת המבט ועצימת העיניים החוזרות, מופיעה פתאום אלמנט חדש ומרתק: הרמת גבה אחת בלבד. בספרות המחקרית של מיקרו-הבעות פנים, אסימטריה כזו באזור הגבות והמצח משדרת בוז, ציניות או תסכול עמוק מול הסיטואציה.

נתניהו אולי עונה ש"פוגשים אותי", אבל המבע הפיזיולוגי שלו רחוק מלהיות מבע של סבא גאה ומאושר. הרמת הגבה והבוז הכבוש לא מופנים בהכרח כלפי הנכדים עצמם, אלא מביעים תסכול קשה מהנסיבות או ממערכת הלחצים שמקיפה את הנושא: האם אלו מגבלות שמוטלות עליו מצד הבת? האם דינמיקה משפחתית מורכבת מונעת ממנו את הקשר הרציף? או שמא מדובר במחסומים פנימיים אחרים?

אני לא קוראת מחשבות, אבל שפת הגוף של נתניהו בקטע הזה זועקת שהנושא הזה אינו סתם "לוח זמנים צפוף", אלא נקודה כואבת, מתסכלת וטעונה במיוחד עבורו.

• הדיסוננס מגיע לשיא כששושן שואל שוב למה תמיד אומרים שהם לא בקשר, נתניהו מנסה לבצע בריחה פוליטית קלאסית ולהטיל את כל האשמה על "תעשיית השקרים" והתקשורת. הטקסט המילולי מנסה לשדר קור רוח והתנערות מאחריות, אבל הפיזיולוגיה משדרת סערה רגשית מורכבת:
• פתיחת הידיים מול הסטת המבט: נתניהו פורס את הידיים לצדדים במחווה של היתממות, שמנסה לשדר "אין לי מה להסתיר". אלא שמחווה כזו אמינה רק כשהיא מלווה במבט ישיר. העובדה שבמקביל לפתיחת הידיים המבט שלו מוסט הצידה חושפת את הפער - זוהי היתממות מחושבת שאינה משקפת את האמת הרגשית שלו.
• הנגיעה בבקבוק כעוגן: הנגיעה הפתאומית בבקבוק המים שלצידו אינה נובעת מצימאון, אלא משמשת כ"עוגן" (Anchoring) - אחיזה פיזית בחפץ חיצוני כדי להשיג שליטה ולייצב את הרגש שמשתולל בפנים.
• השפלות הראש והמבט החוזרות: לאורך הקטע רואים שוב ושוב השפלה של המבט יחד עם הרכנת הראש כולו. זוהי תנועה כמעט אוטומטית ואופיינית לו ברגעים שבהם המלל המיופייף אינו חופף למציאות.
• קפיצת הזרת: לקראת הסוף מתרחש ניואנס זעיר אך יוצא דופן, הזרת שלו קופצת ומתרוממת. מאחר ומדובר בתנועה שאינה אופיינית לנתניהו כלל, הופעתה מעידה על רגישות-יתר ועוררות רגשית גבוהה במיוחד, כזו שמשתחררת דרך הקצוות הפיזיולוגיים דווקא כשהוא מנסה להיראות הכי בשליטה.
• נתניהו מנסה למכור נרטיב של "תעשיית שקרים", אבל שילוב האלמנטים הזה מהנגיעה בעוגן ועד קפיצת הזרת מוכיח עד כמה הדיון הזה קשה ומטלטל אותו רגשית.
• בסופו של דבר, גם הפוליטיקאי המיומן והמחושב ביותר אינו יכול לאטום לחלוטין את הפיזיולוגיה שלו. בין פליטות פה מעידות, עצימות עיניים, הסטות מבט ומחוות גוף לא רצוניות, המצלמה לכדה רגע נדיר שבו הנרטיב המתוזמר שברעש התפוגג, וחשף את הדרמה האנושית, הכואבת והמורכבת באמת.

חשבון האינסטגרם של מעיין בשן: maayan.bashan@

הכותבת הינה מומחית שפת גוף, מרצה ופרשנית תקשורת לא מילולית