היום מלאו חמישה חודשים בדיוק לפתיחת מבצע "שאגת הארי", התקיפה המשולבת של ארה"ב וישראל באיראן. מדהים להיזכר באווירה ברחוב הישראלי בימים ההם: מצד אחד מתח וחרדה נוכח אזעקות וריצות למרחבים המוגנים. מצד שני, תחושה של התרוממות רוח אצל רבים.
הרבים האלה היו לא רק מבין תומכי נתניהו, אבל ככל שהתקרבנו למעגלים הפנימיים יותר שסביבו, הפכה שביעות הרצון להערצה, והטרמינולוגיה במונחי רווח והפסד - להתפעלות חסרת גבולות מיכולותיו של האיש שהשכיל לרתום את הצבא הגדול והחזק בעולם כדי לסלק את האיום האיראני מדרכה של ישראל.
מה השתנה מאז, חוץ מהעובדה שחלפו חמישה חודשים? ובכן, כמעט הכל. אפשר בהחלט שבתיאורים (שעליהם התענג בתחילה נתניהו) על האופן שבו תמרן נתניהו את טראמפ, הייתה הגזמה כבר מהרגע הראשון, אבל צאו ולימדו עד כמה נשחק מעמדה של ישראל בעיני הקהל האמריקני: נתניהו של שלהי פברואר נתפס לכל הפחות כשותף שווה למהלכי ארה"ב.
נתניהו של סוף יולי, נאלץ להזדנב בשולי קהל האבלים על לכתו של סנטור אוהד-ישראל, כדי שטראמפ ייאות לפגוש אותו. מה הוא מצפה להשיג בפגישה? ובכן, בעיקר את עצם קיומה, שיאפשר לו להזכיר שזו הפעם השמינית שבה הוא נפגש עם הנשיא ("יותר מכל מנהיג אחר").
זה מדאיג, כי על הפרק עומדים באמת נושאים כבדי משקל, רובם נגזרת של מטרות המבצע ההוא, אליו דחף נתניהו (את טראמפ או ביחד איתו, זה כבר לא חשוב), מטרות שלא הושגו: השלטון בטהרן לא התערער, קל וחומר לא הוחלף.
יכולת הייצור של האיראנים, הן בנושא הגרעין והן בנושא המערך הבליסטי לא פחתה.
איראן לא חדלה אף את פעילות הפרוקסיס שלה - רק צפו בקיץ העצוב שעובר על ענף הנופש בגליל העליון, חבל ארץ שפעם היה פקוק בחודשי החופשה.
הוכחה לכישלון
למעשה, אפילו ה"ספינון" שניסתה לשכת נתניהו לבצע בדמות "הדלפה" של המידע המודיעיני שהולך להציג ראש הממשלה לנשיא ארה"ב, היא עורבא פרח.
כלומר, אולי העובדות נכונות, אבל אם אכן - כטענת המידע המודיעיני - איראן מקדמת ייצור של טילים בליסטיים וכטב"מים לצד שיקום מואץ של תכנית הגרעין שלה, הרי שזו לבדה ההוכחה שהסבבים הקודמים לא השיגו את מטרתם.
האמת היא שאין זה משנה כלל מה יציג נתניהו לטראמפ, כלומר - בהנחה שמדובר בפגישת עבודה אמיתית ולא באחת העצמות האחרונות שזורק הנשיא לראש הממשלה לקראת הבחירות. למה? כי טראמפ הוכיח כבר שהוא נחוש להגיע להסכם.
ייאמר מיד: מדובר בכישלון גדול שהוא קודם כל של ארה"ב. הכניעה הכמעט-מוחלטת לאיראן תמורת שייט חופשי במיצר הורמוז, היא בדיחה עצובה.
די אם ניזכר בכך שהנתיב היה פתוח ובטוח למעבר ערב המלחמה... הבעיה היא שיש בכך נחמה קטנה מאוד למדינת ישראל, שעלולה למצוא עצמה מחושקת בתגובתה, בעוד האיראנים משקמים לא רק את כלכלתם, אלא גם את צבאם.
אז האם אנו לקראת הסכם? מדהים, אבל לא בטוח. כי האבסורד - שהיה ונותר לאורך כל התקופה הזאת - הוא שהאיראנים עצמם נותרו כקלף האחרון בידי ישראל: שחצנותם, תוקפנותם - ובעיקר העובדה שהם אינם מוכנים לשחרר למנהיג האמריקני עם האגו העצום, אפילו מילימטר של כבוד, היא זו ששומרת את ארה"ב עם יד אחת על האקדח.
הקמפיין הנוכחי שלהם, עם ההזמנה לרצוח את מלניה טראמפ, הגברת הראשונה, לאורך מסלול השופינג שלה ברחובות ניו-יורק, מגדיר מחדש את המושג "מתחת לחגורה".
פער בלתי נתפס
על פי אחת ההערכות, האיראנים מתכוונים להתיש את ארה"ב בהלוך-חזור עד ל"בחירות האמצע", בעוד כשלושה חודשים, שם זיהו נקודת חולשה של ארה"ב, שתוכל לאפשר להם, אולי, הישג מקסימלי במשא ומתן.
עבור נתניהו זה יהיה מאוחר מדי: אם יש לו סיכוי להציל את מצבו בסקרים בעזרת טראמפ, הרי שזה רק אם הלה יפעל באיראן עוד לפני הבחירות בישראל.
זו תמיד אפשרות, כמובן, רק שמספיק להיזכר בעבר הקרוב, בימים הראשונים של "שאגת הארי", עם טראמפ החבר של ביבי, האיש שהיה אמור להגיע עטור ניצחון כדי לקבל ביום העצמאות את פרס ישראל, האיש שהיה אמור לפתוח את קמפיין הבחירות של נתניהו וללוות אותו עד לניצחון.
אז פגישה יש, ואולי תהיה גם מחמאה קטנה לנתניהו, ברוח ימים עברו, אבל איזה הבדל בין נתניהו "השותף" לנתניהו שעליו אמר טראמפ רק הלילה: "איש לא יקבע לי אם אם למכור מטוסים לטורקיה"...
איזו ירידת ערך בתוך חמישה חודשים בלבד, איזה פער בין האיש שקיווה לכבוש ולרוץ לאולטראס ביציע כשהוא מנשק את הסמל - ועתה נושא מבט מתחנן אל עבר המאמן ומתפלל שלא יוחלף.