זו לא מפלגה מגזרית - אבל יש לה בעיות אחרות בראי פוליטיקת הזהויות

הנה דעה לא פופולרית: כן, מפלגת "הציונות הדתית" בחרה רשימה שמורכבת ברובה ממתנחלים. וכן, זו עלולה להיות בעיה אלקטורלית. אבל מכאן ועד להגדיר אותה כמפלגה מגזרית - המרחק גדול.

רגע לפני הזעם, הכעס והביטול, הנה הנימוק: הרשימה שבחרו מתפקדי "הציונות הדתית" זוכה מאז אתמול לביקורת על כך שהיא "רשימת מתנחלים", ובמידה רבה של צדק. אורית סטרוק מתגוררת בחברון, צבי סוכות ביצהר, שמחה רוטמן בפני קדם, צביקה מור בקריית ארבע, ועומר רחמים - הפנים החדשות והמפתיעות של הרשימה - מתגורר בשומרון.

אלה העובדות. אבל השאלה החשובה באמת היא לא איפה הם גרים - אלא מה הם עשו.

אורית סטרוק עסקה לאורך המלחמה בנושאי הליבה של הקבינט המדיני-ביטחוני, וזכתה להערכה מצד גורמים שעבדו לצדה על היסודיות והחריצות שלה. שמחה רוטמן הוביל את הרפורמה המשפטית. אפשר לתמוך בה ואפשר להתנגד לה, אבל קשה לטעון שמדובר במהלך שנועד לשרת רק את תושבי עפרה, אפרת או חוות גלעד. זו הייתה אחת הסוגיות הלאומיות הגדולות והנפיצות ביותר בישראל.

צביקה מור הפך במהלך המלחמה לאחת הדמויות המזוהות עם המאבק הציבורי למען החטופים, ובעיקר עם הדילמה הבלתי אפשרית שבין הכאב הפרטי לאחריות הלאומית. מיכל וולדיגר הקדישה שנים לטיפול בנפגעי נפש ובפוסט-טראומה - תחום שחצה מגזרים הרבה לפני 7 באוקטובר, ועל אחת כמה וכמה אחריו.

גם בצלאל סמוטריץ' לא נמדד רק במספר המאחזים שקמו בתקופתו. הוא היה שר האוצר של מדינה שניהלה את אחת המלחמות הארוכות והיקרות בתולדותיה. תקציבי הביטחון, ניהול המשק בזמן מלחמה, אישור תקציב המדינה ושמירה על יציבות כלכלית אינם נושאים מגזריים. הם נוגעים לכל אזרח בישראל.

נכון, הציונות הדתית דאגה גם להתיישבות. היא קידמה חוות, סללה כבישים והשקיעה ביהודה ושומרון. זה חלק מתפיסת עולמה, בדיוק כפי שמפלגות אחרות דואגות לקהלי היעד שלהן. אבל לומר שכל עשייתה הסתכמה בכך - זו פשוט טעות.

אלא שאחרי כל זה מגיעה הבעיה האמיתית. לא בעיית המתנחלים - אלא בעיית הזהות.

בסופו של דבר, אנשים לא מצביעים רק על הישגים. הם מצביעים גם על תחושת שייכות. הם מסתכלים על הרשימה ושואלים את עצמם: מי שם דומה לי? מי מייצג את העולם שלי? מי מספר את הסיפור שלי?

וכאן לציונות הדתית יש קושי. הציונות הדתית של גבעת שמואל, שוהם, רעננה, פתח תקווה ומודיעין מתקשה לראות את עצמה ברשימה שנבחרה. גם אם היא מסכימה עם רוב העמדות, היא מתקשה להזדהות עם הדמויות. זה כבר לא ויכוח אידיאולוגי, אלא רגשי.

יש גם ממד עדתי שאי אפשר להתעלם ממנו. עומר רחמים הוא בחירה מצוינת. הוא איש מקצוע מוערך, איש עשייה שעבד שנים מאחורי הקלעים של הכנסת. הוא ממש לא "המזרחי של הרשימה". הוא שם בזכות עצמו.

אבל בפוליטיקה של זהויות זה לא תמיד מספיק. כששאר הרשימה נתפסת כהומוגנית מאוד, מועמד אחד לא משנה את התמונה.

זו כנראה גם הסיבה שעוד לפני שהסתיימו חגיגות הפריימריז, סמוטריץ' כבר החל להפעיל מאמצים כבדים כדי לצרף את רץ אלון דוידי. לא במקרה הוא מחוזר כבר שנים. הוא מגיע מהפריפריה, משדרות שהפכה לסמל במלחמה, מזוהה עם הציונות הדתית המיינסטרימית ומביא איתו גם גיוון עדתי.

ספק גדול אם דוידי יסכים. כדי שזה יקרה יידרשו ויתורים משמעותיים. סמוטריץ' יעשה הכול כדי שזה יקרה, אבל אם זה לא יצליח - לציונות הדתית תהיה בעיה אמיתית.

לא בגלל שהיא רשימת מתנחלים, אלא בגלל שבעידן של פוליטיקת זהויות, גם מי שמסכים איתך רוצה לראות את עצמו משתקף במראה. ובבחירות, לא מעט אנשים מצביעים קודם כול למי שנראה להם כמוהם - ורק אחר כך למי שחושב כמוהם.

השאלון שיעשה לכם סדר - מי המפלגה שהכי מתאימה לעמדות שלכם?