בלילה נשמעים פיצוצים בערי הנמל בדרום איראן. בבוקר בודקים התושבים אם החשמל חזר, אם המים עדיין זורמים ואם החיבור לאינטרנט יציב מספיק כדי לאפשר כמה שעות עבודה. בטהרן, הרחק ממוקדי התקיפות העיקריים, המלחמה מורגשת בדרך אחרת: במחיר האורז, בחנויות המתרוקנות ובמשכורות שמאבדות מערכן עוד לפני שהן נכנסות לחשבון הבנק.
מאז התחדשה הלחימה בשבועות האחרונים, תושבים ברחבי איראן מתארים מציאות שבה כמעט כל פעולה יומיומית כרוכה בחוסר ודאות. קשה לדעת אם אפשר לצאת לעבודה, אם כדאי להשאיר את הילדים בבית, אם עדיף לאגור מזון או אם צפויה תקופה קשה אף יותר.
"הדבר המלחיץ ביותר הוא המעבר הלוך ושוב: יום אחד מלחמה, למחרת שלום", אמרה לרויטרס סומאיה, צלמת בת 40 מטהרן. "אנחנו לא יודעים מה באמת עומד לקרות. אנחנו אפילו לא יכולים לתכנן יומיים קדימה". לדבריה, מחיר הקניות השבועיות שלה כמעט הוכפל. "הדבר החשוב ביותר בזמן המלחמה הוא הכלכלה", אמרה. "בכל יום המצב שלנו נעשה גרוע וקשה יותר".
בזמן שהמלחמה על הנרטיב האיראני נמשכת, העדויות שנאספו בימים האחרונים בכלי התקשורת מציגות תמונה מורכבת יותר. חלק מהמרואיינים מתנגדים בחריפות לשלטון הדתי והקיצוני ששולט באיראן, ואחרים דווקא תומכים בעימות עם ארצות הברית ורואים בו מחיר הכרחי לשמירה על עצמאות המדינה. ואולם, כמעט כולם מתארים את אותה תחושה בסיסית: חייהם מנוהלים בידי אירועים ומנהיגים שאין להם כל השפעה עליהם.
בהנאם, מוזיקאי מובטל בן 38 מטהרן, סיפר ל"ניו יורק טיימס" כי כשהוא מתקשר לבני משפחה ולחברים, השיחה אינה מתחילה במלחמה. "השאלה הראשונה שאנחנו שואלים זה את זה היא: אכלת?", אמר. לדבריו, גם קרוביו הפסיקו לעודד אותו למצוא עבודה. האבטלה גדלה, העסקים מצטמצמים ותוכניות שבעבר נראו בסיסיות - שיפוץ הבית, פתיחת עסק או מעבר לדירה חדשה - נדחות ללא מועד.
"בכנות, הגענו לנקודה שבה אנחנו חושבים רק על הישרדות", אמר. "אין לי עוד שליטה על החיים שלי. הגורל שלנו נמצא בידיהם של מי שלא חושבים על האנשים הפשוטים".
המלחמה מגיעה עד הברז
בדרום איראן, שם הצבא האמריקני מנחית את עיקר המתקפות, המלחמה אינה נשמעת רק באוויר. במחוז הורמוזגאן דיווחו הרשויות המקומיות כי התקיפות פגעו ברשתות החשמל ובמתקן להתפלת מים. ארצות הברית לא התייחסה לטענות. תושבים באזור סיפרו על הפסקות חשמל ממושכות ועל קשיים באספקת המים, בזמן שהטמפרטורות מטפסות לעיתים קרובות ליותר מ־48 מעלות.
בג'אסק החלו משפחות לאגור מים לאחר הפגיעה במתקן ההתפלה. מואין, תושב העיר, אמר ל"גרדיאן" הבריטי כי האספקה אמנם חודשה, אך החשש מתקיפה נוספת לא נעלם. "החום עולה, ואם לא תהיה לנו אספקת מים בגלל התקיפות האלה, נמות מתשישות, מחום או מצמא", אמר. "אנחנו נערכים לתקיפות הבאות וצריכים לחסוך כמה שיותר מים".
בבנדר עבאס, אחת הערים המרכזיות בדרום המדינה, סיפרו תושבים כי הפיצוצים והפסקות החשמל הפכו לחלק משגרת הלילה. מהנאז, בת 39, שעיקר עבודתה נעשית מהבית, אמרה ל"גרדיאן" כי כל ניתוק של החשמל או האינטרנט מאיים גם על מקור הכנסתה. "המלחמה רחוקה מסיום וחיי היומיום נעשים קשים יותר תחת ההפצצות, הפסקות החשמל והשבתות האינטרנט", אמרה. "זה באמת גיהינום כאן".
סורוש, כותב בן 37 מבנדר עבאס, תיאר תהליך של הסתגלות כפויה. "אנחנו צריכים לקבל את האפשרות שזו פשוט תהיה המציאות החדשה שלנו", אמר ל"גרדיאן". "אין מי שיבוא להציל אותנו מהפצצות או מהכדורים של המשטר".
המשפט הזה מבטא פחד שחזר בעדויות רבות: עבור מתנגדי השלטון, האיום אינו מגיע מכיוון אחד. הם חוששים מהפצצות אמריקניות, אך גם ממעצרים, מהוצאות להורג ומהידוק הפיקוח בתוך המדינה.
אכזבה מהמשטר - וגם מהבטחות המערב
המלחמה פרצה לאחר חודשים של מחאות ודיכוי פנימי. בינואר יצאו אלפים לרחובות בעקבות המשבר הכלכלי והמטבעי. השלטונות דיכאו את ההפגנות בכוח, ואלפים נהרגו.
אסל, מוכרת בת 20 מעיירה סמוכה לטהרן, הייתה בין המפגינים. היא סיפרה ל"ניו יורק טיימס" כי נעצרה ועונתה יחד עם חבריה. בתחילת ההתערבות האמריקנית־ישראלית, לדבריה, היא קיוותה שהתקיפות יובילו להפלת המשטר.
התקווה הזאת נעלמה ככל שהמלחמה התארכה, האזרחים שילמו את המחיר והשלטון נותר על כנו. "טראמפ אמר לנו שהוא רוצה להציל אותנו, אבל זה לא היה נכון", אמרה. "מה שיקרה בעתיד כבר לא משנה לי".
גם אמין, שמנהל בית הארחה קטן בדרום איראן, תיאר תחושה דומה. אף שאינו תומך בשלטון, הוא אמר לרויטרס כי התקיפות האמריקניות החריפו עוד יותר את מצבם של האזרחים. "טראמפ הרס את החיים שלנו יותר מכפי שעשו השליטים האסלאמיים", אמר.
עבור חלק מהאיראנים, הישרדות המשטר אינה רק אכזבה פוליטית. הם חוששים שהמלחמה תעניק לשלטונות הצדקה להרחיב את הדיכוי, להגביל שוב את האינטרנט ולהציג כל ביקורת פנימית כאיום ביטחוני. החשש הזה מבוסס על ניסיונם מהשנה האחרונה. לאחר המלחמה הקודמת הוטלה במדינה השבתת אינטרנט ממושכת, שפגעה בעובדים עצמאיים ובעסקים קטנים. גם לאחר שההפצצות שככו, המשטר המשיך לעצור מתנגדים, להחרים רכוש ולהוציא להורג משתתפים במחאות.
עבור רבים, המשבר האיראני אינו נמדד במספר הטילים ששוגרו או האתרים הצבאיים שנפגעו, אלא בכמות המזון שנותרה בבית. תושבים סיפרו ל"ניו יורק טיימס" כי הם קונים אורז לפי כוסות במקום בשקים, מוותרים על טיפול רפואי ורוכשים ויטמינים כתחליף לפירות ולירקות, שמחיריהם נעשו גבוהים מדי.
פרזאד, בונה אתרים מטהרן, סיפר על ידידת משפחה שהחלה למכור חמוצים וריבות מתוצרת בית באמצעות אינסטגרם, לאחר שקצבת הפנסיה שלה כבר לא הספיקה. העסק הצליח בתחילה, אך קרס כשהממשלה חסמה את האינטרנט. "שימו בצד את הנתונים הסטטיסטיים", אמר ל"ניו יורק טיימס". "אנחנו מכירים את המשבר דרך הגוף שלנו, דרך החוויה שחיינו".
גם התקופות הקצרות שבהן הלחימה נחלשה לא הביאו להתאוששות. הפסקת האש שהושגה בחודש שעבר עצרה לזמן קצר את ההפצצות, אך לא את קריסת המטבע ולא את עליית המחירים. כאשר ההסכם התפרק והתקיפות חודשו, רבים הרגישו שהם חוזרים לאותה נקודה - רק במצב כלכלי קשה יותר.
הפחד להישאר - והפחד לעזוב
למרות המציאות הקשה, הגירה אינה אפשרות פשוטה עבור מרבית האיראנים. חלקם אינם יכולים לממן יציאה מהמדינה, אחרים אינם מוכנים להשאיר מאחור הורים וילדים, ויש מי שחוששים להפוך לפליטים ללא מעמד או עתיד ברור.
אמיר, מהנדס תוכנה בן 30 מסננדג', סיפר לרויטרס כי השבתות האינטרנט פגעו בעבודתו והותירו אותו בחובות. ובכל זאת, הוא לא ממהר לברוח. "אנחנו לא רוצים לעזוב את הבית שלנו", אמר. "אנחנו לא יודעים איך ייראו החיים בחוץ. האם הגבולות יהיו פתוחים? האם מדינות אחרות יקבלו אותנו, או שנגיע למצב שאליו הגיעו הפליטים הסורים?".
נאזאנין, פסיכותרפיסטית בת 34, אמרה כי בעבר רצתה להגר, אך האפשרות שבני משפחתה ייהרגו בזמן שתהיה מחוץ למדינה שינתה את החלטתה. "אם המשפחה שלי תיהרג מפצצה, מה אעשה?", אמרה לרויטרס. "המחשבה שלא אהיה איתם ושאישאר לבדי עם האבל הייתה קשה כל כך, שהיא שינתה את כל היחס שלי להגירה".
גם תומכי המשטר משלמים מחיר
לצד הקולות האלה ישנם גם איראנים שמצדיקים את המשך העימות. הם רואים בתקיפות האמריקניות ניסיון לכפות על איראן כניעה, וסבורים כי הממשלה חייבת להמשיך להילחם גם במחיר כלכלי כבד.
"לכל דבר יש מחיר", אמר חוסיין, שמנהל עסק מקוון מבנדר עבאס, ל"ניו יורק טיימס". "עמידה מול ארצות הברית ושמירה על עצמאותנו חשובות הרבה יותר מהפיכה למדינה נוספת באזור שפשוט אומרת כן לכל מה שארצות הברית רוצה".
תומכי המשטר מקיימים בלילות עצרות בערים שונות ודורשים מהממשלה שלא להסכים לפשרה. מנגד, תושבים אחרים רואים בהפגנות האלה עדות נוספת לפער בין מי שקוראים להמשך המלחמה לבין מי שנאלצים להתמודד עם תוצאותיה.
פרידה, בת 51 מדרום איראן, סיפרה ל"ניו יורק טיימס" כי התקיפות באזור מגוריה פגעו בגשרים ובמסילות רכבת והותירו תושבים מנותקים במשך ימים. היא חוששת לעתיד ילדיה, לחינוך שלהם ולאפשרויות התעסוקה שיישארו להם.
"זו הייתה חוויה מרה ומלחיצה ביותר, מלאה בייאוש לגבי העתיד", אמרה. "למרבה הצער, אנחנו, העם, משלמים את המחיר על הטעויות והעקשנות של ממשלות".
אצל רבים מהמרואיינים אין עוד ציפייה לפתרון גדול או לשינוי מהיר. הם מבקשים דברים בסיסיים יותר: לעבוד, לקנות אוכל, להתרענן בחום הכבד ולדעת שהילדים יוכלו ללכת לבית הספר למחרת.
מוחסן, בעל עסק מאיספהאן, סיכם את התחושה במילים חדות. "המצב נעשה כל כך גרוע שכולם איבדו את זה לחלוטין", אמר ל"ניו יורק טיימס". "אנחנו לכודים בגיהינום, ואין מי שיציל אותנו".