הסכם הגרעין הסעודי הוא לא מתנה, אלא שחמט גיאו-פוליטי מתוחכם

השבוע קיבלנו סוף סוף תשובה לשאלה "מה עובר על סעודיה?". הנשיא טראמפ אישר את טיוטת "הסכם 123" לגרעין אזרחי עם סעודיה.

בעוד הנראטיב העיקרי בתקשורת היה של מתנה אמריקאית לשליט הסעודי מוחמד בן סלמאן, וזאת ללא התניות מפורשות של צעדי נורמליזציה פומביים ומיידיים עם ישראל, דווקא קריאה קרה של מפת השחמט האזורית מעלה פרשנות הפוכה לגמרי לאותם נתונים.

שום דבר לא ניתן בחינם. ייתכן מאוד, ואף סביר, שמה שנראה כעסקה חד צדדית הוא בעצם חלק מ"שקט מכוון" ומתוכנן, שאולי מבטיח דווקא את ניצחון הציר המערבי בקרב על היום שאחרי המלחמה ועל הסדר החדש במזרח התיכון.

כאמור, על פי הדיווחים העדכניים, טיוטת "הסכם 123" שאושרה על ידי הנשיא טראמפ מגבשת מסגרת לשיתוף פעולה גרעיני-אזרחי ל-30 שנה, הכוללת היתר עקרוני לבניית כורים ואף מתקן העשרת אורניום עצמאי על אדמת סעודיה ללא חובת חתימה על "הפרוטוקול הנוסף" של סבא"א.

עם זאת, ההסכם אינו מעניק לריאד "צ'ק פתוח", אלא מכפיף אותה למנגנון שליטה אמריקאי הדוק: הקמת המתקנים, אספקת הטכנולוגיה, שרשרת התפעול וניהול האתרים ייעשו בבלעדיות על ידי חברות אמריקאיות ובפיקוח ישיר של וושינגטון.

פירוש הדבר הוא שסעודיה הפקידה בהסכם הזה את ליבת התשתית האנרגטית והטכנולוגית שלה בידי ארה"ב, ויש לזה משמעויות אסטרטגיות לא קטנות בכלל (שלא לדבר על דחיקה סופית של סין ומרוסיה מסעודיה לעשרות השנים הבאות). אבל, האירוע הגרעיני האזרחי אינו עומד בפני עצמו. לכל מי שמסתכל מערכתית, חשוב לשים לב לכרונולוגית השתלשלות האירועים הרחבה מדצמבר 25 ועד עתה.

במהלך ביקור יורש העצר בוושינגטון בסוף השנה שעברה, דרש טראמפ נורמליזציה עם ישראל. בן סלמאן סירב לשלם את המחיר הציבורי בעיתוי ההוא וגזר על הממלכה "חתול שחור" על ארה"ב והתרחקות ממנה.

סעודיה החלה לייצר "חלופות מדף" שנועדו להלחיץ את וושינגטון. זה התחיל בחתימה על הסכם הגנה הדדי עם פקיסטן תוך פריסת כוחות פקיסטניים בשטח הסעודי, והמשיך בהדלפות על "מזכר הבנות" עם טורקיה לחידוש המסילה החיג'אזית דרך ירדן וסוריה.

הדיווחים הללו יצרו מצג שווא כאילו "איבדנו את סעודיה" לטובת ציר טורקי-סורי- פקיסטני שיעקוף את ישראל ואת מסדרון IMEC.

המהלך הסעודי עשה את שלו, אך לא במובן של התנתקות מהמערב. הפוך. שיחת הטלפון טראמפ-בן סלמאן בתחילת יולי, לאחר נתק ארוך, והאיום הפקיסטני הטרי על איראן וגרורותיה שלא לתקוף בשטח סעודיה, העידו על ההתקרבות הסעודית המחודשת ועל סיכוי לפריצת דרך.

אישור טראמפ למשאלת הלב הסעודית ארוכת השנים, דווקא בעיתוי הנוכחי, כשכמה ימים קודם לכן חידשה ארה"ב את המאמץ הצבאי נגד איראן, מעיד כאלף עדים על הסרת התנגדותה של סעודיה למהלך תוך גם הבטחה של הגנה אסטרטגית באמצעות פקיסטן, וסביר מאוד גם על התחייבויות סעודיות אסטרטגיות כבדות משקל, בנספחים מסווגים ועם שתיקה רועמת כרגע, באשר לסדר האזורי לאחר המלחמה.

ההנחה השלטת בפרשנויות מסביב לפיה "סעודיה קיבלה העשרה אזרחית בחינם" מפספסת את האסטרטגיה ואת המציאות האמיתית.

השקט המכוון והשמטת סעיפים מהטקסט הגלוי של "הסכם 123" היא מהלך טקטי בלבד. לא קשה להעריך שבן סלמאן לא יכול היה לחתום על הסכם שלום פומבי עם ישראל תוך כדי המערכה האזורית, ועל כן, ה"תשלום" הסעודי עבר למרחב הנספחים השקטים. משמעות מרכזית-​נעילת סעודיה במסדרון IMEC ובציר המערבי.

כבר עתה, אפילו בלי לדעת מה אומרים הנספחים המסווגים, אפשר לקבוע שהענקת דבר כה משמעותי כמו גרעין אזרחי יחד עם סעיפי התלות הסעודית בארה"ב, מציבה את סעודיה לחלוטין בצד של ארה"ב. אם לפני ההסכם תהינו מדוע סעודיה פוסחת על שני הסעיפים ומנהלת מגעים עם ציר האחים המוסלמים, הרי שכעת סעודיה בחרה צד.

לא מן הנמנע, שבעצם החתימה, סעודיה התחייבה להיכנס כחברה מרכזית במסדרון IMEC (הודו-אמירויות-סעודיה- ירדן-ישראל-יוון). במקביל די ברור שסין ורוסיה נדחקו מנכסי הליבה והתשתיות האנרגטיות והטכנולוגיות שלה.

ההסכם מגיע כעת לבחינת הקונגרס האמריקאי. כדי שגבעת הקפיטול תאשר עסקת העשרה סעודית, ריאד תהיה, כפי הנראה, חייבת לספק ערבויות שקטות והתקדמות בפועל מול ישראל ממאחורי הקלעים.

הנראטיב שלפיו סעודיה הייתה יכולה לפנות לציר טורקי-סורי-פקיסטאני ועוקף-ישראל הולך ומתברר כספין מבריק-תשתית המסילה דרך סוריה וירדן הרוסה, דורשת השקעות עתק של מיליארדי דולרים ושנות שיקום באזור מוכה מיליציות. היא אינה מסוגלת להתחרות ביעילות, בבטיחות ובכדאיות של IMEC.

כמו כן, פקיסטן או טורקיה אינן יכולות לספק לסעודיה את המעטפת הטכנולוגית, רשתות ה-AI, מטוסי הקרב האמריקאיים והלגיטימציה הבינלאומית שרק וושינגטון מסוגלת להעניק. לכן, ההתקרבות המחודשת בין סעודיה לארה"ב ​אינה הוכחה להפסד ישראלי, אלא ככל הנראה הפוך-אפשר שזוהי בעצם ה-הכרעה במלחמה על הסדר החדש.

​מוחמד בן סלמאן ניצל את תקופת השקט כדי למתוח את החבל, השתמש בבלוני ניסוי מול אנקרה ואיסלאמבאד, והשיג את מה שרצה והישג לנופף בו. בהקשר הזה חובה פרופורציות: חשוב לזכור שלאמירויות, לאיראן ואפילו לטורקיה, בקרוב, יש יכולת גרעינית אזרחית לצרכי אנרגיה. אם ארה"ב לא תהיה שם לשחוט בנעשה, רוסיה וסין יהיו, כמו במקרה הטורקי.

אך בסופו של דבר, הממלכה ננעלה בתוך הארכיטקטורה הגיאופוליטית של ארה"ב ובחרה צד. לא שבאמת הייתה לה ברירה.

המעורבות הישראלית לא נעלמה, היא פשוט הועברה למסלול של "שקט מכוון" ושל התקדמות מדורגת, המבטיחה כי המפתח לביטחון, לטכנולוגיה ולעתיד האזורי ביום שאחרי עדיין עובר בוושינגטון ודרכה גם בירושלים. עם שתיהן על בסיס מסדרון ה-IMEC, כשסעודיה היא חלק אינטגרלי בו.

סא"ל עמית יגור כיהן בעבר כסגן ראש הזירה הזירה הפלסטינית באגף התכנון של צה"ל, ובכיר במודיעין זרוע הים.