שלזינגר אינה מדברת רק כאישה מבוגרת, היא מדברת מתוך סיפור חיים ישראלי ויהודי עמוס כאב. כבת למשפחה של ניצולי שואה, בתקופת המלחמה התחבאה משפחתה אצל כומר בפולין וחיה בזהות נוצרית.
"עברנו חוויות קשות מאוד בזמן ההוא", היא מספרת. "אבל מעולם לא לקחו מאיתנו את הכבוד. חיינו בתור נוצרים מכובדים. מה שהמדינה שלי עושה לי היום הוא הדבר הנורא ביותר שאפשר לעשות לי".
הכאב שלה אינו מופנה רק כלפי החלטה אחת; מבחינתה, ביטול הקלפיות מסמל תהליך רחב יותר של מחיקת האזרחים הוותיקים מהמרחב הציבורי.
"גדלתי וחונכתי על כבוד לזקנים, זה היה אחד הדברים הבסיסיים ביותר, והיום זה פשוט נמחק מהלקסיקון. איפה היהדות שלנו? איפה 'והדרת פני זקן'? קברת פני זקן". היא עוצרת, מתקשה להמשיך, ואז מוסיפה: "השתתפנו בבניית הארץ. חיינו פה, נלחמנו פה. למה זורקים אותנו לכלבים כשאנחנו זקנים?".
המילים קשות, אך שלזינגר אינה חוזרת בהן. היא מבקשת להבהיר כי מבחינתה, שלילת האפשרות להצביע בתוך הדיור המוגן אינה סתם קושי זמני, אלא מסר מהמדינה לאזרחיה המבוגרים: זמנכם עבר.
"אתם יודעים מה זה חוסר יכולת? כשנופל לי נייר על הרצפה ואני לא יכולה להרים אותו, אני צריכה עזרה. עם זה אני מסתדרת. נגד כאבים יש לי כדורים, נגד מחלות יש טיפולים. אבל נגד אובדן הכבוד אין לי שום כדור. זאת המחלה הכי כואבת שיש לי".
מאות קלפיות עבור עשרות אלפי דיירים
נציגי עמותת דיירי הדיור המוגן טוענים כי הפתרון פשוט יחסית: להציב כמה מאות קלפיות בבתי דיור מוגן ובבתי אבות ברחבי הארץ, כפי שנעשה בעבר. לדבריהם, בישראל פועלות יותר מ-12 אלף קלפיות, בעוד מספר הקלפיות הנדרש כדי לתת מענה ל-35 עד 37 אלף בני האדם המתגוררים במוסדות אלה עומד על כמה מאות בלבד.
"יש יותר מ-12 אלף קלפיות במדינת ישראל", אומר חגי שפר, דייר ופעיל במאבק. "אז מה הבעיה להציב עוד 200 או 300 קלפיות עבור עשרות אלפי אנשים מבוגרים, שחלק לא מבוטל מהם לא יכול לזוז בכוחות עצמו?". לדבריו, ההחלטה להתעלם מריכוז כה גדול של אזרחים המתקשים בניידות אינה מובנת, לא מבחינה מעשית ולא מבחינה ערכית.
"במקום לתת לנו להצביע בניחותא במקום שבו אנחנו מתגוררים, צריך לטלטל אותנו, להזיק לנו, לפגוע בכבודנו ולחפש ילדים ונכדים שיסיעו אותנו - ואחר כך עוד נצטרך לשבת בתורים בקלפיות רגילות. בשביל מה?". חגי מזכיר כי רבים מהדיירים אינם אנשים שוויתרו על השתתפות בחברה, אלא אזרחים שלקחו חלק מרכזי בבנייתה: "רוב האנשים שנמצאים איתנו בדיורים המוגנים ובבתי האבות השתתפו בהקמת המדינה מימין ומשמאל, לחמו במלחמות, עבדו ושילמו מיסים. יש כאן ניצולי שואה, משפחות שכולות, אנשים שתרמו כל חייהם. ופתאום המדינה אומרת להם: 'תסתדרו לבד'. זאת מכה בבטן".
אחת הטענות שמכעיסות במיוחד את הדיירים היא ההפניה לקלפיות נגישות מחוץ למוסדות. לדבריהם, המושג "קלפי נגישה" אינו מתייחס למסע כולו, אלא רק לנקודת הסיום: גם כאשר מבנה הקלפי עצמו מותאם לכיסא גלגלים, הדרך אליו אינה בהכרח נגישה. הדרך כוללת יציאה מהחדר, ירידה ללובי, עלייה לרכב, קיפול או הרמת הליכון, הכנסת כיסא גלגלים לתא המטען, נסיעה, מציאת חניה, ירידה מהרכב ווידוא שאין בדרך מדרגות, שיפועים חדים או מעברים צרים.
חגי מוסיף כי אפילו העזרה מתוך הקהילה מוגבלת. דיירים שמסוגלים עדיין לנהוג מציעים לעיתים להסיע את שכניהם, אך גם הם מבוגרים ואינם בהכרח מסוגלים להרים הליכונים או לסייע לאדם עם מוגבלות פיזית משמעותית. "דיירת אמרה לי: 'אני אתנדב ואסיע אחרים'. אמרתי לה: 'זה נהדר, אבל כשתבוא דיירת עם הליכון, יהיה לך כוח להרים אותו ולשים אותו בבגאז', ואחר כך להוציא אותו וללוות אותה לקלפי?'. אנחנו רוצים לעזור לחברים שלנו, אבל גם אנחנו כבר לא גיבורים כמו שהיינו פעם".
"אנשים חושבים שאם כתוב שהקלפי נגישה, אז הבעיה נפתרה", אומרת לאה שץ-סופר, יו"ר עמותת דיירי הדיור המוגן. "גם הדרך לקלפי צריכה להיות נגישה". לדבריה, במקומות רבים הנגישות קיימת בעיקר בהצהרות: "על הנייר הכול נגיש, ואז מגיעים ומגלים מדרגה, כניסה צרה, מרחק גדול מהרכב או משהו אחר שלא מאפשר לעבור עם כיסא גלגלים".
הדיירים מדגישים כי בבתי הדיור המוגן חיים אנשים מכל חלקי הקשת הפוליטית: ימין, שמאל, חרדים, דתיים, ערבים וחילונים, ולטענתם הניסיון להציג את הקלפיות במוסדות כעניין מגזרי או פוליטי אינו תואם את המציאות. "יש אצלנו אנשים מכל המפלגות האפשריות", אומרת שץ-סופר. "אנחנו אפילו לא יודעים מי מצביע למה ולא מתעסקים בזה. מספיקים לנו כאבי הגוף והנפש".
שץ-סופר, שנכחה בדיוני ועדת החוקה בכנסת, טוענת כי האפשרות להציב קלפיות בבתי אבות ובבתי דיור מוגן נכללה בתחילה בנוסח שהובא בפני הוועדה, אך הוסרה בהמשך: "ראיתי את הצעת החוק מונחת בפני הוועדה. היה שם סעיף על בתי אבות ועל בתי דיור מוגן לסוגיהם, ובכל פעם דילגו עליו. בסוף, כשהיה צריך כבר להצביע, דנו בו מהר והוציאו אותו מהחוק".
לדבריה, בעבר הופעל ההסדר כהוראת שעה, אך דווקא אופייה הקבוע והמתרחב של אוכלוסיית הדיור המוגן מחייב להפוך אותו להסדר קבע. "בתי הדיור המוגן ובתי האבות לא הולכים להיעלם - להיפך, הם הולכים להתרבות", היא אומרת. "ולכן צריך להפוך את האפשרות להציב בהם קלפיות להוראת קבע, ולא להוראת שעה".
היא מתקשה להבין מדוע הצעה שזכתה לתמיכה מקצועית לא קודמה בסופו של דבר: "מכל הסיבות ההגיוניות אפשר היה לעשות את זה. אם ההיגיון הפשוט לא עובד כאן, אנשים מתחילים לשאול אילו שיקולים אחרים עומדים מאחורי ההחלטה". הדיירים נזהרים מלקבוע כי מדובר במהלך פוליטי מכוון, אך חלקם מודים כי הם חוששים מניסיון לצמצם את שיעור ההצבעה של קבוצות מסוימות.
"יש פה יותר מדי קבוצות שמקשים עליהן להצביע", אומרת שץ-סופר, "ואז מתחיל להתעורר חשד שאולי יש כאן מגמה לא נחמדה. אני מקווה שאני טועה". אחד הנימוקים שנמסרו להם, לטענתם, הוא שלא ניתן לספק פתרון לכל אזרח מבוגר או מוגבל שמתגורר בביתו, ולכן אין הצדקה להעניק פתרון ייחודי לדיירים המרוכזים בבתי אבות ובבתי דיור מוגן. לאה דוחה את הטענה הזאת על הסף.
"נכון, יש אלפי אזרחים מבוגרים שמתגוררים בדירות פרטיות, אחד בבניין הזה ואחד בבניין אחר - ואנחנו מבינים שאי אפשר להציב קלפי בכל בית", היא אומרת. "אבל כאן יש עשרות אלפי אנשים שחיים במקבצים, ואפשר לעזור להם. אז בשם השוויון אומרים לנו: 'אם אי אפשר לעזור לכולם, לא נעזור לאף אחד'". לדבריה, זו פרשנות מעוותת של עקרון השוויון: "זה כמו לומר: 'אם אני רעב, גם אתה תישאר רעב. אם לי קשה, גם לך יהיה קשה'. זה לא שוויון".
מבחינת הדיירים, דווקא ריכוז האוכלוסייה המבוגרת במקום אחד יוצר הזדמנות יעילה להנגשה, שכן קלפי אחת יכולה לתת מענה לעשרות ואף למאות דיירים - ולעיתים גם לתושבים מוגבלים מהסביבה.
"כל עוד נשמה באפנו נלך להצביע", זועקים הדיירים. למרות הזעם, שלזינגר וחבריה מדגישים כי אין בכוונתם לוותר על זכותם. "נשתמש בכל מה שיש: הילדים יבואו, הנכדים יבואו, נעזור אחד לשני. אבל למה לרמוס את נפשנו בדרך?", תוהה שלזינגר. "אני לא מטומטמת. אני אישה זקנה, אבל אני יודעת מה קורה. אל תירקו לי בפנים ותגידו לי שזה גשם, אני עדיין יודעת להבדיל בין השניים. הזכות לבחור היא גם זכות וגם חובה, ובמקום להקל על מי שרוצה למלא אותה, מקשים עליו".
היא מספרת כי העמותה מקבלת פניות מדיירים ברחבי הארץ המבקשים לדעת כיצד יוכלו להתארגן ביום הבחירות: "אנשים שואלים מה יהיה. אנחנו מנסים לחשוב על הסעות, על מתנדבים, על עזרה בין הדיירים, אבל האחריות הזאת לא הייתה צריכה ליפול עלינו".
שלזינגר מסכמת: "גם בגיל 90 יש הנאות. אני עדיין נהנית מהחיים, אני אוהבת את המדינה הזאת ויהיה לי כבוד להיקבר בה - אבל אל תקברו אותי בעודי בחיים. ההורים שלי נלחמו כל חייהם על כבוד, והם מתו בגיל 95 כבני אדם מכובדים. אני לא יכולה לומר שאני אמות בכבוד, כי את הכבוד שלי לוקחים לי עוד לפני המוות. עם שלא מכבד את עברו מתבלבל בהווה. אני קיבלתי מההורים שלי מדינה טובה יותר מזאת שאני מורישה, וזה מפחיד אותי".
שלזינגר, שץ-סופר וחבריהם אינם יודעים אם העתירה לבג"ץ, הלחץ הציבורי או הפנייה לוועדת הבחירות יביאו לשינוי, והם גם אינם יודעים כמה מבין חבריהם יצליחו להגיע לקלפי אם ההחלטה תישאר על כנה. אבל המסר שלהם למדינה חד וברור: "תנו לנו קלפי במקום שבו אנחנו חיים. תנו לנו לבחור בלי להיות תלויים, בלי לעמוד מושפלים בתור, בלי להרגיש שאנחנו מטרד. תנו לנו לחיות את השנים האחרונות שלנו בכבוד, זה כל מה שאנחנו מבקשים".