"פרידה ממר טלוויזיה, פרידה מחבר": יאיר שטרן נפרד מחיים יבין

חיים יבין הלך לעולמו. עבור מיליוני ישראלים הוא היה "מר טלוויזיה", הקול והפנים של המדינה ברגעיה הדרמטיים ביותר. עבורי, לפני הכל, הוא היה חבר.

היינו חלק מאותה חבורה ירושלמית צעירה של ראשית ימי הערוץ הראשון. גידלנו את הילדים שלנו יחד, חלקנו חיים שלמים מחוץ למסך, והידיעה על לכתו הכתה את כולנו, החברים הוותיקים של "מבט לחדשות", בעצב עמוק. למרות שהוא נפטר בשיבה טובה, המוות הזה מותיר אותנו בהלם.

בתחילת שנות ה-70, כשהיינו עיתונאים צעירים בתחילת דרכנו, הסתכלנו על חיים כמו על אליל. הוא היה פסגה מקצועית שחשבנו שאי אפשר להגיע אליה. הוא נראה כאילו נולד תפור לתוך תפקיד מגיש החדשות, אבל הסוד שלו היה שהוא מעולם לא היה רק קריין שקרא טקסטים.

חיים היה עיתונאי ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. הוא צמח ברדיו, הוביל תוכניות עומק על נושאים חברתיים בוערים ויצר סדרות דוקומנטריות שהגדירו מחדש את המסך. הוא לא היסס לנסוע עד לרוסיה כדי לראיין מסורבי עלייה והיה מהראשונים לצלם תיעוד דוקומנטרי מעמיק ומורכב על הפלסטינים. לא לחינם הוא זכה בפרס ישראל לתקשורת - הוא פשוט עיצב אותה במו ידיו.

הסיפור על תחילת דרכו בטלוויזיה הוא כבר חלק מהמיתולוגיה. חיים שימש בכלל כעוזר לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית. בשלב מסוים, כשהקימו את חטיבת החדשות, עשו אינספור מבחנים למגישים פוטנציאליים ולא הצליחו למצוא את "האחד". באחד הימים חיים עבר שם במקרה. מישהו הציע להושיב אותו מול המצלמה לבדיקה. ברגע שהוא התיישב באולפן והביט לעבר העדשה - הסביבה כולה נדלקה. באותו רגע נולד מגיש החדשות של המדינה.

כמנהל ובוס, חיים היה אדם רציני מאוד, "יקה" במובן הכי טוב של המילה - מסודר, קפדן ובלתי מתפשר. אבל לצד הנוקשות המקצועית, הוא ידע לתת גיבוי מוחלט לאנשים שלו. כשהיית תחת הניהול שלו, ידעת שיש לך גב.

רק לפני כחודשיים נפגשנו שוב. זה היה מפגש מרגש של ותיקי "מבט". חיים זיהה את כולנו, אבל ניכר היה שמצבו הרפואי כבר אינו כתמול שלשום. כמה שבועות לאחר מכן הוא עבר נפילה ומאז החלה ההידרדרות המהירה שהובילה לפרידה הכואבת הזו.

המסך החשיך היום על עידן שלם. אנחנו נפרדים מעיתונאי דגול, ממתווה דרך, אבל בשבילי - קודם כל מחבר יקר. יהי זכרו ברוך.