כמעט ארבע שנים היו ג'ייסון בלייז עודה וילנה גרנברג חברים קרובים. הם טיילו יחד, למדו, בילו שעות ארוכות זה במחיצתה של זו ושמרו על קשר יומיומי. אלא שלפי הכרעת הדין שניתנה היום (רביעי) בבית המשפט המחוזי מרכז בלוד, מאחורי החברות הסתתר תסכול הולך וגובר של עודה, שביקש שוב ושוב להפוך את הקשר לרומנטי אך נתקל פעם אחר פעם בסירובה של גרנברג.
הרכב השופטים עמי קובו, מיכאל קרשן ומרב גרינברג קבע פה אחד כי עודה רצח את גרנברג ב-24 באוגוסט 2022 לאחר שתכנן את המעשה מראש. השופטים דחו את טענותיו כי פעל מתוך סערת רגשות רגעית בעקבות התגרות מצדה, וקבעו כי מכלול הראיות מלמד על "רצח שקול ומחושב".
כבר יומיים לפני הרצח, כך נקבע, החל עודה בהכנות. הוא הגיע לחנות "ריקושט" ורכש סכין מתקפלת באורך של כ-20 סנטימטרים, שלהבה באורך כעשרה סנטימטרים. שעות לאחר מכן תועד בתחנת דלק ביפו כשהוא ממלא שני בקבוקי פלסטיק, בנפח ליטר וחצי כל אחד, בבנזין. את הסכין השאיר פתוחה בתא דלת הנהג, סמוך למקום מושבו, כך שתהיה זמינה לשימוש מיידי.
בחקירותיו הראשונות ניסה עודה להרחיק את עצמו מההכנות. תחילה טען כי הסכין הייתה ברשותו יותר מחודש ושימשה אותו בטיולים, אחר כך אמר שרכש אותה לצורכי הגנה עצמית. רק לאחר שהחוקרים הציגו בפניו את תיעוד מצלמות האבטחה, הודה כי קנה אותה יומיים בלבד לפני הרצח. גם בנוגע לבקבוקי הבנזין שינה את גרסתו: בתחילה טען שאינו זוכר מתי מילא אותם, ובהמשך, לאחר שהוצג הסרטון מתחנת הדלק, טען כי נהג לשאת עמו דלק לנסיעות ולטיולים.
בית המשפט דחה את ההסברים הללו וקבע כי מדובר בשינויי גרסה שנועדו להרחיק אותו מהתכנון המוקדם. "הצטיידות הנאשם בסכין ובדלק קודם למעשה הרצח, אופן ביצוע הרצח והתנהלותו לאחריו מעידים כולם כי מדובר ברצח שקול ומחושב", כתבו השופטים.
ביום הרצח אסף עודה את גרנברג מביתה בראשון לציון והסיע אותה למכללה ברחובות. בהמשך אסף אותה ואת חברתה למכון ויצמן, שם נשארו השניים בספרייה עד שעות הערב. לפי הראיות, הם אף תכננו להמשיך משם לדירת אחותה של גרנברג בראשון לציון, לאכול יחד ולצפות בטלוויזיה.
אלא שבשעה 21:30 יצאו השניים ממכון ויצמן, ועודה שינה את המסלול. הוא נסע אל החניון הדרומי של תחנת רכבת רחובות ועצר באזור מרוחק, חשוך וכמעט ריק מאדם. מצלמות האבטחה תיעדו את השניים יוצאים מהרכב, מסתובבים זמן קצר בחניון וחוזרים אליו.
לפי הכרעת הדין, לאחר השעה 22:33, כשהשניים ישבו בתוך הרכב, שלף עודה את הסכין ודקר את גרנברג יותר מעשר פעמים. היא ניסתה להתגונן מפני התקיפה, אולם הוא המשיך לדקור אותה עד שהפסיקה לזוז.
בשעה 00:49 תועד רכבו של עודה יוצא מהחניון. כרבע שעה לאחר מכן הגיע לשטח פתוח, סמוך לשכונת כפר גבירול ברחובות. שם הוציא את גופתה של גרנברג מהרכב, גרר אותה אל מאחורי שיח ושפך עליה את שלושת ליטרי הבנזין שהכין מראש. מסיבה שלא התבררה הוא לא הצית את הגופה ועזב את המקום.
סמוך לשעה 05:00 הבחין עובר אורח בגופתה של גרנברג והזעיק את כוחות ההצלה. היא הייתה בת 27 במותה. ליד הגופה נמצאו שני בקבוקי הפלסטיק הריקים, וברכבו של עודה נמצאה קופסת גפרורים שעליה אותר דמה של גרנברג. השופטים קבעו כי הממצאים מחזקים את המסקנה שעודה התכוון להצית את גופתה כחלק מתוכניתו המקורית.
עודה טען כי שפך את הבנזין רק כדי לבדוק אם גרנברג עדיין בחיים. בית המשפט דחה את ההסבר וקבע כי מדובר בגרסה "שקרית ובלתי הגיונית", השופטים ציינו כי עודה עצמו הודה שכבר בחניון הבין כי היא מתה, ובכל זאת לא הזעיק עזרה, לא נסע לבית חולים ולא עשה כל ניסיון להציל את חייה.
בהמשך, בדרכו לביתו, השליך עודה את מכשירי הטלפון הנייד שלו ושל גרנברג, את מחשביה וחפצים אישיים נוספים. המכשירים לא נמצאו עד היום. בית המשפט קבע כי מדובר בפעולות שנועדו לטשטש את עקבותיו ולהעלים ראיות שהיו עשויות לשפוך אור על מערכת היחסים בין השניים ועל ההכנות שביצע לקראת הרצח.
קו ההגנה של עודה התבסס על הטענה כי היה נתון במצב נפשי קשה. לדבריו, במהלך ויכוח ביניהם גרנברג העליבה אותו, סטרה לו, ובאותו רגע ירד עליו "מסך שחור". לטענתו, אינו זוכר את רגעי הדקירה, ולכן ביקשה ההגנה להרשיע אותו לכל היותר בעבירה של המתה באחריות מופחתת או ברצח שאינו בנסיבות מחמירות.
אלא שגם הטענה הזו נדחתה. בהתכתבויות שנמצאו בטלפונה של אחותה של גרנברג, שנשלחו זמן קצר לפני הרצח, כתבה גרנברג כי עודה חווה התקף חרדה וכי אינה רוצה להשאיר אותו לבדו. "הוא איתי. הוא לא מרגיש טוב", כתבה, ובהמשך הודיעה כי לא יגיעו לדירתה משום שהוא "לא במצב".
השופטים קבעו כי ההתכתבויות מציגות תמונה הפוכה לחלוטין מזו שתיאר עודה, יחס דואג, סבלני ואמפתי מצד גרנברג, ולא התגרות או השפלה. גם תיעוד מצלמות האבטחה, שבו נראו השניים מתנהלים בשלווה לפני שנכנסו לרכב, לא תמך בגרסתו. עוד קבע בית המשפט כי גם אילו היה ויכוח ביניהם, לא היה בו כדי להצדיק או להסביר את מעשה הרצח.
גם חוות הדעת הפסיכיאטרית מטעם ההגנה נדחתה. בית המשפט העדיף את חוות דעתה של הפסיכיאטרית המחוזית, שקבעה כי עודה לא היה במצב פסיכוטי, היה כשיר לעמוד לדין והבין היטב את משמעות מעשיו. השופטים ציינו כי חוות דעת מומחה ההגנה נכתבה יותר משנתיים לאחר הרצח, הסתמכה בעיקר על גרסתו של עודה, ולא התמודדה באופן מספק עם הראיות הרבות המעידות על תכנון מוקדם ועל ניסיונותיו להסתיר את מעשיו.
בהכרעת הדין מתחו השופטים ביקורת חריפה על מהימנותו של עודה. לדבריהם, גרסאותיו היו רצופות סתירות ושינויים, וזיכרונו היה "סלקטיבי": הוא הצליח לתאר בפרטי פרטים את השתלשלות האירועים לפני הרצח ואחריו, אך טען כי אינו זוכר דווקא את רגעי הדקירה עצמם.
בסופו של דבר קבע בית המשפט כי הראיות יוצרות תמונה אחת ברורה. רכישת הסכין, ההצטיידות בבנזין, בחירת החניון המבודד, ריבוי הדקירות, הובלת הגופה לשטח פתוח, הניסיון להעלים ראיות והשקרים שמסר לאחר מכן- כל אלה, נקבע, אינם מתיישבים עם אובדן עשתונות רגעי.
"הנאשם הוא האחראי הבלעדי למעשה הרצח", כתבו השופטים בהכרעת הדין. לדבריהם, עודה רצח את גרנברג לאחר שלא השלים עם סירובה לקשר רומנטי וחש דחוי ומתוסכל. מכלול הראיות, קבעו, מוביל למסקנה אחת: "לא היה מדובר במעשה ספונטני, אלא ברצח שתוכנן מראש והוצא לפועל בקור רוח".